קוקייה מצויצת מחרידה את השלווה בקריאות רמות. פשושים מטרטרים ושירה של סבכיי קוצים נארגת בשירה של סבכים שחורי-ראש. שישה גיבתוני גנים נועצים בי מבט חרד, עפים אל צמרתו של שיח אלה וממשיכים הלאה, מלווים בפפיוני עצים. אנו יורדים אל אפיק הנחל. בתחילה אנו יחידים ואז נקווים המטיילים ומתרבים, באים בקבוצות וביחידים, במהירויות ובקצבים שונים. ראשונה נקרית על פנינו קבוצה של גברים בשנות הששים המאוחרות לחייהם. אנו מחליפים ברכות ותובנות, משווים גילאים ושנתונים, מי היה היכן ומתי, ונפרדים בשירה צוהלת של "מעבר להרים ולגבעות, אומרות האגדות ישנו מקום". את "איש ממנו חי עוד לא חזר" כבר בולעים המדרונות ולא נודע כי בא אל קרבם.
הלאה בשביל, שמזגזג דרך אפיק הנחל ומרצע את בשרנו בקוצים וציוצים רעבים של גוזלי דרורים ספרדיים. מעלינו נדידת דיות ושריקות סיסים. האובך ממתן את השרב. הוא כמו צל עמוק שבולע אל קרבו את החום והצבעים. השמש היא לא יותר מדיסקית צהבהבה ועגמומית. זרימת הנחל איטית ומתונה, אם כי פה ושם צוברים המים עוצמה ומהירות, מזנקים במפלים קטנים, מנסים לעצב לעצמם את גורלם, צרים צורות מתפרעות, אך נכנעים לכוח הכבידה, נופלים ומתכנסים אל בריכות שלוות, נאגרים בהן וממשיכים את דרכם במתינות כנועה בין חישות קנים, שירה פרועה של שיחניות וקריאות מתפרצות של צטיות.
משפחה חולפת על פנינו, הורים וילדים על סף ההתבגרות. בחור ובחורה באים מולנו, הם בתחילת דרכם המשותפת והשיחה ביניהם קולחת כשירתה השמחה של החוחית. מטייל בודד מקפץ בקלילות מעוררת קנאה. שני זוגות נושאים במנשאי גב את ילדיהם הפעוטים, מהלכים בכבדות, צעדיהם כמעט ומהדהדים מהקירות של קניון הבזלת. שנינו מנסים להבין אם יש בנו געגועים לימים ההם. וכן, יש בנו, אך לא למנשאים. נוח ללכת במתינות שקטה כזו, בזוג. נוח שהילדים גדולים ומתירים לנו סוף שבוע לעצמנו. נוח גם שהם עוד בבית, שאנו עוד בחייהם והם ממתינים לנו בגעגוע. החסידות מתכנסות ללהקה גדולה, חגות באותו חוסר סדר שמאפיין אותן, צוברות גובה במעגלים לא מתואמים וגולשים דרך האובך ומעל לזוג חיוויאים.
