השלמתי עם כל מה שלא היה. הבטתי קדימה ואמרתי לעצמי שאולי מחר, או מחרתיים אהנה מהציפורים. היום אשלים עם ההנאות המשפחתיות הקטנות, עם החרקים המדבריים. כך שמרתי על שלוות נפש, עד לרשימת החלומות שחיכתה לי על השמשה, רשימת התצפית של אותו רשע מרושע. אז הפך הקפה המר שאחרי המסלול למר שבעתיים. הלענה הוריקה מקנאה במרירותו של הקפה ומרירותי שלי היתרגמה לשורה של מארות שהפלתי על ראשו של אותו רשע אלמוני, שציפר לפניי בבורות לוץ וראה את כל אותן ציפורים מופלאות. ועוד עמל וטרח לזהות את מכוניתי ולהשאיר לי את הרשימה, להבעיר בי קנאה.
וקנאתי בוערת, גם חמתי, בוערות בי שתיהן להשחית. אך אז מתעורר בי השרלוק הולמס הפנימי שלי, הטרחן, הסקרן, הספקן, מתעורר ומקשה קושיות: מי זה יכול להיות? איזה צפר יכול לזהות את מכוניתי? להיות מבוגר מספיק כדי לכתוב עיט סלעים? וגם להיות רשע מרושע שכזה כדי להשאיר רשימה להכעיס שכזו? ועוד רשימה מושלמת, כאילו הוא מכיר אותי ואת חלומותיי כאת כף ידו? ובכלל, הרשימה נראית טובה מדי, לא הגיונית, קצת סינטית. איך יכול להיות שהצפר המסתורי ראה את כל הטוב הזה ואני רק עלווית חורף עייפה?
אז הפך הקפה המר שאחרי המסלול למר שבעתיים. הלענה הוריקה מקנאה במרירותו של הקפה ומרירותי שלי היתרגמה לשורה של מארות שהפלתי על ראשו של אותו רשע אלמוני, שציפר לפניי בבורות לוץ וראה את כל אותן ציפורים מופלאות.