אישה בחלוק, שיער סתור ומבט צף, הולכת לאיבוד בנבכי זיכרונה, תחת אורות ניאון כלואים, זהויות דוהות, פושטות ממשות, זמנים מתבלבלים. שָׁם אצלה דעיכת הגוף וכאן טיפולות מגיחות רעננות מגולמיהן שבקרקע, פורחות, ממלאות את העולם, טובעות בתאווה אביבית, צעירה. הן מהלכות רועדות על רגליים דקיקות כחוטים, רוטטות, מטפסות מהססות על הקירות, צונחות מתות על גרמי המדרגות. הן בכל מקום, מעופפות ונסחפות, מתדפקות על הַפִּיּוֹת, מזדווגות על פרחי החרדל הלבן, שמזדקפים ומלטפים את שדות הבור של חולדה בצהוב רך ונעים. הן מחוללות כנפשות תועות, לצלילי בזבוזים מצרצרים, ירקונים מנסרים. סיסים נאספים ללקט את אלה מִבֵּינֵיהֶן שהמריאו גבוה מדי, נחליאלים את אלה שרוחשות על הקרקע, עשרות נחליאלים ופפיונים התלהקו כאן לכבודן. קרפדה מנסה להתגנב במלוא לחותה הכבדה. רחש גבעולים עוקב אחר התקדמותה.
הן בכל מקום, מעופפות ונסחפות, מתדפקות על הַפִּיּוֹת, מזדווגות על פרחי החרדל הלבן, שמזדקפים ומלטפים את שדות הבור של חולדה בצהוב רך ונעים. הן מחוללות כנפשות תועות, לצלילי בזבוזים מצרצרים, ירקונים מנסרים.
