בענף סמוך נע משהו באיטיות, מסיט בהיסוס את התפרחת הלבנה. ראשה הירוק של זיקית מציץ מצללי העץ, עטור בזר של פרחי שקד לבנים. מבטה ביישני והפער בין ביישנותה לבין הזר הלבן שעוטר ככתר את ראשה, נע בין המכמיר למבדח. היא עצמה לא מבינה איך נקלעה אל אור הזרקורים, מה עושים כאן הפרחים ואיך להיבלע בלובנם. צבעה ירוק זרחני ובולט מדי. עין אחת שלה מביטה ימינה, השנייה מטה, שתיהן נעות בתנועות סיבוביות ובכיוונים מנוגדים. אחת עוקבת ברעב אחרי זבוב, השנייה בחשש אחריי. היא מניעה את גופה מעלה מטה, מדמה ענף מתנדנד. זנבה משתלשל מטה ומתעגל לתלתל. אצבעותיה אוחזות בענף, מפלסות בסבלנות דרך בתפרחת. היא מגיעה לקצה הענף ונסוגה חזרה. שקולה. זהירה. הנימפית ממשיכה לסוב את העץ, לעלות ולרדת בו. להקה קטנה של חצוצרנים שחורי-מקור, שרידי פלישתם הגדולה לשפלה, נוחתת על קוצי גדילן. יש בהם ורדרדות עדינה. להקת תפוחיות ממריאה ועפה, נושאת עימה ברק אדמוני. פרושים וירקונים מפטפטים. זוג דאות בחיזור, נוסקות וצוללות, מתהפכות באוויר, מתמרנות זו אל טפריה של זו. מחול החרבות. האוויר מתמלא בשריקותיהן הגבוהות, הנרגשות. עיניהן מוסיפות בערה אדומה ללהבות הלבנות של השקד.
בענף סמוך נע משהו באיטיות, מסיט בהיסוס את התפרחת הלבנה. ראשה הירוק של זיקית מציץ מצללי העץ, עטור בזר של פרחי שקד לבנים. מבטה ביישני והפער בין ביישנותה לבין הזר הלבן שעוטר ככתר את ראשה, נע בין המכמיר למבדח.
