אני מתקדם לעבר דודי והוא נראה כצף מעל למצוק. מדי פעם אני מעיף מבט אל מעבר לכתפו, מנסה להבין היכן עשוי להסתתר הסתרי. אני רץ באותו הילוך איטי, מתקדם לא מתקדם דרך שיחי החלבלוב. אלו מאה המטרים הארוכים בחיי. גם הכרך הכבד של יוליסס מסרבל את הריצה והתרמוס משתלשל, נגרר. אני מוצף באימה ודממה ורק המצלמה של מיכה מטרטרת בלי הפסקה. והלב שלי הולם. בום בום בום. אלוהים אדירים, האם אי פעם אגיע? האם הסתרי ימתין? ואז, מעבר לברכו של דודי, ממש מתחת לרגליו, אני רואה את הסתרי והוא ניצב בקצה הצוק, גלוי לחלוטין.
אני לוקח נשימה, משתטח לרגלי דודי, מצלם תמונה או שתיים ומביט בסתרי שעומד כמטר וחצי ממני. הסתרי מביט בי חזרה ומבטו מלא האשמה ומשטמה. הוא פותח את מקורו וצועק עליי: "תגיד, מי אתה חושב שאתה? גודו? עכשיו באים? אתה מבין כמה זמן אני מחכה לך פה? שישה שבועות אני מחכה לכבודו שיבוא. שישה שבועות! אמרו לי שאתה טוויצ'ר רציני, זריז, שתגיע תוך יום, גג יומיים. אבל אתה? לוקח את הזמן ונותן לי לחכות. כמעט והתאבנתי בהמתנה אליך. סערות עברתי כאן. גשמים. רוחות. עשרות צפרים. הכתלי היה ועזב. הציפורים המקומיות מתרגלות זוגיות ואביב. ורק אני יושב וממתין כמו אידיוט. תגיד, יא מנוול, אתה מבין שכבר שישה שבועות אני מתרגל מדיטציה, יוגה וויפאסנה, שותה צ'אי מגעיל עם קמומיל, שומע פיליפ גלאס מרדים, קורא ג'יימס ג'ויס מדכא וישן על מיטת מסמרים? שישה שבועות שאני מחשל את גופי לתנוחות לא נוחות ואת נפשי לסבלנות אין קץ. מחכה מחכה ומי לא בא? תתבייש לך".
ואז, בחרי אף, הוא פורש את כנפיו ועף.
