דילוג לתוכן

תלוי בחלונות

בידוד קורונה | 22-28 בינואר 2022

כבר כמה ימים שחיי תלויים בחלונות האלה, תלויים בהם כמו וילונות שמתנפנפים ברוח, תלויים בהם בשביל השפיות, או בשביל שברי השפיות. כל בוקר אני גורר את עצמי מהמיטה אל החלונות, שפתוחים רחב אל העולם שסגר עצמו ממני, תולה את עצמי עליהם ותולה מהם את מבטי החוצה, אל הציפורים שבשדות חולדה. אני עומד נרפה ומנער מראשי את ערפילי הקורונה, משחזר את קולות הלילה: שריקות חיזור כרווניות מתחלפות במטחי גשם עמומים; קולות שֶׁלְּשִׁמְעָם התגלגלתי במיטה, לפרקים מזיע, לפרקים רועד מקור, חש כל תא בגופי והם בוערים כולם בעירה איטית ומייסרת; התהפכתי כך במצעים הלחים וייחלתי לבואו של הבוקר, שיסלק מתוכי את החשיכה ואוכל להיתלות בחלונות לרגעים שבורים של צפרות יומית.

מדי בוקר הערפל שבראשי סמיך פחות ואני נחלץ עוד קצת ממעיו של לוויתן הקורונה, שבלע אותי חיים ובתוכו אני מחליק ומתפלש, נאכל במיציו. כל בוקר קרוב יותר אור היום שמתאבך מלועו הנפער, ייסורי השרירים מתמעטים ומשך ההתאוששות מצפרות החלון, קצר וקל יותר. כי קשה כך להיתלות בחלון ולאחר שאני נתלש ממנו אני מתמוטט אל המיטה, נאחז בה כשברי רפסודה בים שמתערבל סביבי. ארבעים דקות צפייה יומיות הופכות לארבעים וחמש ולחמישים דקות של התבוננות מהחלון; לראות את החורף חוגג את כליאתי ואת הציפורים עיוורות להיעדרי. עיט הצפרדעים על עץ לינתו, שלדג לבן-חזה וְתִיקָן במקורו, זוג דוכיפתים חסרי מנוחה, כפי שוודאי גם הייתי אני ללא הערפל הזה שבראשי. קאק מחפש את להקתו שאבדה, קורא בעגמימות אל רוחות השמיים. תקתוק של אדום-חזה לא מאפשר לזמן לעצור ולנוח, מוליך אותו קדימה וטובה לי זרימת הזמן הזו, שתשחרר אותי מכאן, תפלוט אותי אל העולם.

כבר כמה ימים שחיי תלויים בחלונות האלה, תלויים בהם כמו וילונות שמתנפנפים ברוח, תלויים בהם בשביל השפיות, או בשביל שברי השפיות. כל בוקר אני גורר את עצמי מהמיטה אל החלונות, שפתוחים רחב אל העולם שסגר עצמו ממני

מהחלון

שגרת הבידוד משתנה באיטיות. בימים הראשונים אני בעיקר במיטה, מכוסה עד מעל לראש, נרדם, מתעורר, שוב נרדם. ניחוחות מחלה בנחיריי. ריח מעופש. עיניי נפוחות, כאובות. בהדרגה אני שב לקרוא. ספרות מנחמת. ככל שחולפים הימים, אני מבלה פחות זמן במיטה, יותר מול המחשב, מטלות כתיבה פשוטות, אימייל או שניים, מכתב, לא הרבה יותר מזה. הראש לא מאוד מציית. הכאב של השרירים לא נח לרגע ומצייר על גופי מפת דרכים עקלקלה, לא נוחה למעקב: מהירכיים הוא יורד אל השוקיים, מקפץ לזרועות, מבקר בשכמות ושוב יורד אל הירכיים. הראש נלכד עוד פעם במוך הערפילי, שאמנם דליל ומתון עתה, אך נותר צייד משוכלל. הוא ממתין לי כעכביש רעב שאלכד בקוריו ואני נלכד ומאמץ את יתרת כוחותיי המועטים, כדי להתנער ולנער את הערפל מעליי, לשוב למהלך מחשבה בריא, עקבי, בקיא בהלכות ההיגיון. על עמוד התאורה, שמחוץ לחלון, עומד עורב וכמגדלור של נאורות הוא מנחה את מחשבתי אל הילוכה הנכון.

בערב, עולים מהסלון קולות הצהלה של קטי והילדים, מתדפקים על דלתי, הולמים בה, לא נכנסים פנימה ומקפצים חזרה לסלון, שם חגיגת החיים בעיצומה. אני ממתין בסבלנות לאוכל, שיוחלק אל חדרי על מגש. באותה הזדמנות יילקחו לכביסה בגדי האתמול. מדי פעם, צלליתה של קטי תשהה רגע יותר מהמותר, מסכה לפיה, חיוך בעיניה. ושוב היא תחליק החוצה, אל הצהלות שממתינות לה בסלון. בודד, אמתין לשריקת הכרוון, אולי לנשיפת תנשמת קרובה, שיארחו לי לחברה.

שגרת הבידוד משתנה באיטיות. בימים הראשונים אני בעיקר במיטה, מכוסה עד מעל לראש, נרדם, מתעורר, שוב נרדם. ניחוחות מחלה בנחיריי. ריח מעופש. עיניי נפוחות, כאובות. בהדרגה אני שב לקרוא. ספרות מנחמת.

צוצלת

היום הולם הגשם בחלונות, לרגע גם ברד מכסה את הבוץ והשדות. אתמול ליטפו אותם קרני השמש. ליום אחד הן ליטפו, וביום השמשי ההוא פיזז הזכר של הצופית על עץ הצחר, גאה בצבעיו המתכתיים, קורא לנקבה לבוא ולהתענג עליו ועד שהיא באה, צפיתי בו אני, מתענג על הצבעים הנשברים מגופו, מנוצותיו. צוצלת נחה בין ענפי הצאלון, סירקה את נוצותיה ושלחה בי את מבטה הענוג מעל לחלודת נוצותיה. למראה זרונית תכולה שהתקרבה מדי, כיווצה הצוצלת את גופה, צמצמה את צלליתה. קריאות של פרושים צוהלים וחורפים מתאבלים עלו אליי מקווצת הגדילנים, שממשיכה לארח את אוכלי הזרעים, מדי פעם משובבת משם גם חוחית את רוחי.

אבל עכשיו שוב אפרוריים השמיים והגשם ניתך, מטחיו הולמים בחלונות ואני, שתלוי בהם לשגרה היומית של שברי צפרות ושפיות, מתנופף בטירופה של הרוח העירה, הסועה. הכאב חוזר לסיבוב ניצחון מייסר, מבקר כל שריר ושריר בי, בעוד אני ממתין בסבלנות כפויה להיות מוקא מבטן הלוויתן אל סוכת הקיקיון שמחוץ לחלוני, אל העולם שעולה על גדותיו, אל הסופה שממשיכה להלום בחופים.

צופית
זרון תכול. נקבה