אבל בהדרגה מתחמם היום ואני איתו ועם החום הפנימי שמקרין בי, אני צובר ביטחון. אני מחליף עוד זוג ערדליים קרוע ומועד אל הבוץ, אבל לא זונח לרגע את חובתי ומוסיף לרשימה אנפה אפורה אחת, שמקשה עליי מאוד את ספירתה. אני משתעל, מחוויר, אך מרוצה מהאופן שבו ספרתי את האנפה היחידה, משוכנע שהיא הטתה את הכף לטובתי ושהפעם הם יסמיכו אותי לרב מונה, או לכל הפחות לסופר בכיר. אולי אוכל בספירה הבאה לצאת לבדי, בלי השגחה וגיבוי של מיכה. הגיע הזמן.
ארז כונס את הכוחות לתימורים והראשים מסתודדים סביב הטנדרים הירוקים, משווים רשימות וכמויות, דנים האם הפעם עברתי סוף סוף את המבחן (כבר נכשלתי בו לא יודע כמה פעמים). מדי פעם מזדקף ראש מהדבוקה הצפופה, שולח בי מבט (אני מנסה לפרש אם חיובי או שלילי) ושוב מתכנס להסתודדות. מלים בודדות נמלטות, אך נבלעות ברוח. חמש דקות חולפות והן לי כנצח. אני סופר שלוש יאוריות שנוחתות פתאום בבריכה וצועק להם שהנה, ספרתי עוד מין. הם מתעלמים מהחדווה המזוייפת שלי. עוד חמש דקות חולפות ואני כבר נוטף זיעה.
לבסוף, ליעד נפרד מהדבוקה המסתודדת ופוסע לעברי. אני מחייך אליו, אך הוא נותר חמור סבר ומהנהן בראשו לשלילה. אני מתמוטט בזעם ואכזבה. "מה? למה לא ליעד? ספרתי נכון, אפילו עם המסכה ספרתי נכון הפעם". וליעד משיב, "כן, נכון, אבל כמה כבר ספרת? פה ארבע, שם שמונה, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה, פיקי? אפילו שלושה עיטי שמש לא הצלחת לספור". "נו באמת ליעד, זו הייתה טעות זיהוי, לא טעות ספירה. אני אשם שאחד מהם נראה בדיוק כמו עיט צפרדעים? ומה, לא ספרתי גם את הבפלות שאכלתם לי ושלושים ושלושה צוללים מצויצים?". "שלושים וארבעה". "מה", אני צועק, "מי זה? מה שלושים וארבעה? "שלושים וארבעה צוללים מצויצים", עולה אליי שוב קול הבריטון הסדוק של רוני, תשוש מספירה של שלוש מאות ארבעים ושישה שרשירים בתימורים ועוד מאה ושבע אגמיות ומאתיים וחמישה תורים. "די פיקי, עזוב. אתה מקרה אבוד. גם בנוגע למספרים. כדאי שתמצא תחביב אחר. אולי ציור".
שוב אני משתעל, מחוויר, נופל במורד המשכב הוויראלי ובזווית העין הדומעת שלי, רואה את מיכה והוא מיואש לא פחות ממני. הוא דופק את הראש בטנדר הירוק, מנסה להפנים שגם בשנה הבא—וכנראה שלעולם ועד—הוא יְצֻוַּת אליי ויצטרך להמשיך ולגבות אותי: הסופר הזוטר.
