הרבה ברירות לא נותרו לי, קיבלתי על עצמי את עולו של יום גיאולוגיה ופסעתי בעיניים פקוחות אל ליבו של מכתש רמון; לב ייצרי, צבעוני, מחורץ ומתפרץ. הפקרנו את עצמנו בידיו של שווימר, יש הטוענים ידיו האמונות והאמינות, אני עוד זוכר ימים אחרים, אבל איזו ברירה עוד הותירה לי השעה המאוחרת? ושווימר לקח אותנו אל אזור הגבנונים, אל מסלול חדש שהוא חוצב ומסמן, היינו לו ארנבי מעבדה, ואיזו מעבדה סוערת שזו הייתה. התקדמנו אחורה בתוך הטריאס, העפלנו מתצורת מוחילה לתצורת סהרונים, מעמיקים ברבדים של זמנים עתיקים, שוקעים בעיתות שחלפו כשעוד רעם כאן קול מצעדם של דינוזאורים. חלפנו בגבס, חרס וגיר, נשקנו לציר הקמר, ראינו את שן רמון והמשכנו דרך הסלעים הצבעוניים, עתירי המינרלים, שטל מצאה בהם אם ואחות, איחדה איתם צבעים וגוונים: ורוד זועק, תכול זרחני, ירקרק שלא בקו הבריאות.
והתאספנו סביב הגייזר הכבוי שבער באורניום, תחת שמיים קודרים וסלעים מבוקעים. שני עורבים חומי-עורף עופפו מעל, קריאותיהם הצרודות מוסיפות לאפלה שנאספה והתפזרה ולדמעות הגשם שהצליפו בנו ברוח שגברה ושככה, באה והלכה, ואורי וגילי, צחוק גדול, עניינים פתוחים, עניינים סגורים, עניינים שבלב. ובין לבין הגענו לערוץ של אמוניטים וחוליות של דינוזאורים, גם אותן הבטיח לנו שווימר, נו הבטיח, אז מה. לא התגלתה לנו אף חוליה. אבל בהפסקת הקפה, שגוונה בוויסקי ענברי, התגלגלתי בין ציפורים, קרובותיהן החיות של הדינוזאורים: עפרוני מדבר סקרניים, סלעיות שחורות-בטן חששניות, נחליאלי ששכח לפחד ושחור-זנב שמיהר להזכיר לו את סגולותיו התרומיות של החשש. קפה, תות ואגוז בצל חשרת עננים ורוח כעוסה.
התקדמנו אחורה בתוך הטריאס, העפלנו מתצורת מוחילה לתצורת סהרונים, מעמיקים ברבדים של זמנים עתיקים, שוקעים בעיתות שחלפו כשעוד רעם כאן קול מצעדם של דינוזאורים.