ולמחרת, יום שלישי, אני בגעש, נושק לים, שאפור הוא כפלדה, גליו מסתערים זה על זה לבלוע עצמם חיים. אך אני רק נושק לחוף ונאלץ לשוב על עקביי, אל השדות והחופזים הזהובים, כי עתותיי לא בידיי ואיזו מין תצפית סערה שבורה שזו הייתה. ורק הבוקר, יום רביעי, ארבעים ושמונה מתחילתה של המערכה החורפית, אני מגיע עם רוני לתל יבנה-ים, שנינו כאן ללקט שאריות, אולי תטיל עלינו סוֹפָה של הסופה ממגדנותיה המלוחים. ואמנם, רק יורדים אנו מהמכונית ולהקה של יסעורים מצויים מתהוללת עם הגלים הסוערים, עשרים יסעורים, שלושים, ואנו ממהרים אל התל, להתיישב באותה תנוחה לא נוחה ולחכות, והדקות מורטות את עצבינו אחד אחד, כי כך היא תצפית ים: ההמתנות בה ארוכות מהצפייה בציפורים, כי הן באות רוכבות על הגלים וחולפות מהר מהרוח.
מדרום ומצפון לנו יורד גשם, אל מולנו גלים וקצף ים ומישברים שמתנפצים על הכורכר המתפורר. הרסס המלוח בפנים ויש קור צורב של חורף והחצובה מרקדת ברוח ושחף עיטי בין יתר השחפים ולהקת חופיות מלחכת את פני הים, אפילו שמונה סייפנים מלבינים על רקע הרקיע והים שמתכהים והולכים. עוד יסעורים חולפים מצפון לדרום, מתקשתים מעל לגלים, הלובן של בטנם מתחלף בשחור גבם וחוזר חלילה, איתותי אור מתוך הכהות החורפית. רוני ואני מחויכים, מאושרים, אך יש בנו גם תחושה עמומה של קיפוח, משהו שעוד חסר לנו להשלמת החוויה במלואה. חיכינו ארבעים ושמונה שעות ומגיע לנו יותר מזה; אפילו יותר מיסעורים, רסס וגלים.
ורק הבוקר, יום רביעי, ארבעים ושמונה מתחילתה של המערכה החורפית, אני מגיע עם רוני לתל יבנה-ים, שנינו כאן ללקט שאריות, אולי תטיל עלינו סוֹפָה של הסופה ממגדנותיה המלוחים. ואמנם, רק יורדים אנו מהמכונית ולהקה של יסעורים מצויים מתהוללת עם הגלים הסוערים
