שחף עוד מהסס בתחילת נסיעה והמכונית מהססת אתו, מתלבטת ומקפצת, אבל הנה הוא משתלב בכביש, עוקב אחר פיתוליו באיטיות זהירה, ואני מניע ויוצא אחריו במכונית השנייה. אני מכבה את הרדיו, לא מאפשר לצלילים חיצוניים לנקב את בועת חששותיי. מבטי מלווה את הכביש, את נגה, שנראית לי כנוזפת בשחף, אולי על האופן בו הוא אוחז בהגה. אני בוחן בחשש את המכונית שמגיעה מולנו, מהירה מדי לטעמי, וצופה בעורב חום-עורף שצלליתו דואה על שברי הקירות של המכתש הגדול, האם יכול להיות שהוא אות מבשר רעות? זבוב מזמזם בחלל המכונית. אני מנפנף אותו והוא עובר מכתפי, לאפי, אל מחשבתי. טורדני. הגוף עוד כואב מהקור, מהאבן שדקרה דרכה אל גבי, מתעלמת מהמזרון הדק מדי, סובל מקפה הבוקר הלא מספק. אני נע ונד בין ביטחון בזהירות של שחף לבין תסכול מאיטיות הנהיגה שלו. עוד אתגעגע ליום הזה בו הוא נוהג באיטיות לא בוטחת.
חמש דקות חולפות, מאחורינו מתהווה שיירה קטנה ועצבנית, עוד חמש דקות חולפות ואנו מגיעים לעין ירקעם, שם עלינו להשאיר מכונית אחת. אני בוחן בקפידה את האופן בו שחף גולש לחנייה, ממהר לחנות לצדו ומתלבט אם לדרוש לנהוג בדרך חזרה או לתת לו להמשיך ולאחוז בהגה. הנהגים של השיירה הקטנה חולפים על פנינו, רובם מתאפקים מלפלוט קללה. אני נאנח ומתיישב במושב האחורי, שם אני מעדיף לעצום עיניים ולפקוח אותן רק כשאנו מגיעים למישור ימין, מתאחדים עם קטי וענבר שהמתינו לנו בין טריסטרמיות ידידותיות מדי וביחד אנו יורדים אל הנחל, אל שחורי הזנב שניצבים בעמדות התצפית, מהן הם מזנקים אל חרקי חורף קשוחים וכחושים.
בנחל, מתחרה בעירת היפרוקים בבעירה של ורדיות סיני וחכלילית סלעים אפרורית פורשת בקנאה את זנבה, גם היא באדמוניות. הצפלין, שילווה אותנו במשך היום, עוטר עצמו ככיפה לסלעית שחורת-בטן חשדנית. קירות הקירטון מתנשאים מעלינו, נשברים למצוקים, נחרצים ונסדקים, משלחים בנו שלוחות ומרבדים של חול ואבני צור, שמנצנצות באור השמש החורפית. ענני צירוס מלטפים כנוצות שמיימיות את לחיינו. השביל יורד, עולה ושוב יורד אל הקניון העמוק, אל בין עצי שיטה, שבצילם מעופפת צופית תזזיתית ושרקנית.
קירות הקירטון מתנשאים מעלינו, נשברים למצוקים, נחרצים ונסדקים, משלחים בנו שלוחות ומרבדים של חול ואבני צור, שמנצנצות באור השמש החורפית. ענני צירוס מלטפים כנוצות שמיימיות את לחיינו.
