הקמצן

באוח עוד היה די נוח. מיכה נהג כמי שלוקח אחריות על העדשה התקולה, שהייתה פעם שלו וכבר שנה וחצי שאני מצלם איתה. שנה וחצי עד שהתקלקלה לא מזמן ומאז אני נאלץ להסתפק באיזו עדשה חליפית ומסכנה. עמדנו זה לצד זה והעברנו ביננו, בהרמוניה מופלאה, את העדשה המתפקדת של מיכה. שנינו מצלמים את האוח, שקורץ לנו מתוך הצל בשובבות. בעקב החורף נסדקה ההרמוניה. העקב עמד בצד הדרך בחזה מתוח שמזמין צילום, ומיכה אכן צילם וצילם, בעוד המצלמה שלי, עם העדשה החליפית והעלובה, יושבת מבוישת. וביקשתי, באמת שביקשתי ממיכה יפה, אך הוא היה עסוק בלצלם את העקב והתעלם ממני.

פלא שהרמתי מעט את הקול? "אולי תעביר לי כבר את העדשה? מה, אין לך אחריות לציוד לא תקין, שאתה מעביר לאחרים?", ומיכה מתעלם וממשיך לצלם והעקב מדגמן והריר שלי נוזל, ואני מתעצבן והאוקטבות עולות עוד קצת, ואני דורש ממנו לקחת אחריות על העדשה שרכשתי ממנו, ועכשיו מיכה קופץ, נדהם, מתעצבן וצועק עלי (כמובן שהעקב מתרומם ועף), "מה רכשת? מה אחריות? נתתי לך עדשה בחינם, אמנם עדשה ותיקה, אך עובדת להפליא. ובכלל, כבר שנים שאתה לא קונה ציוד, רק לוקח מאחרים, יא קמצן. לך ותקנה כבר עדשה חדשה." ואני נעלב עד עמקי נשמתי, כמובן שאני נעלב, מה, שאני אקנה עדשה? שאני? וזה לא שאני קמצן, חס וחלילה, רק מה, נולדתי מעט חסכן.

אני בולע את הכעס והעלבון ומנסה לפנות שוב אל ההיגיון של מיכה, מבהיר לו באריכות את ההבדלים בין קמצנות לחסכנות ומסביר לו שמבחינה מוסרית אין ממש הבדל בין מכירה ותרומה, שנוצרו ביננו יחסי חליפין עם כל הציפיות הלגיטימיות מבחינתי לציוד תקין ולקיחת אחריות על הציוד כשהוא מתקלקל, ושבכלל בלאק פריידי היום, אז מה הבעיה, שיקנה לעצמו עדשה חדשה ויעביר לי את שלו. זה לא שאני מצפה ממנו לקנות לי עדשה חדשה (לא שאתנגד). מה כבר אני מבקש, בסך הכל? שיקנה לעצמו עדשה חדשה? אני אסתפק ב-150-600 הזו, שדבוקה כעת למצלמתו. ביג דיל. קמצן שכמותו. אבל כבר אין עם מי לדבר, הוא כועס ושוב שתיקה רועמת, תמיד מתיישבת ביננו שתיקה רועמת. אני לא מבין למה אני ממשיך ומצפר אתו.