כמו עלמה שמשילה מעליה את אפלת ההתבגרות, כך פושט העולם את שחור הלילה ונפתח אל השחר שעולה, מצטחצח ומנסה על עצמו מלבושים חדשים, מחליף בין צבעים בוערים ועליזים, בודק גִּזְרוֹת נועזות: שסעים, מחשופים, שובלים, הוא והעננים, שמתמסרים לו ולזריחה. לא את כל הֲגִזְרוֹת הייתי מאשר, אבל מה זה משנה, העיקר הוא האושר שנוהר מפניה, מפניו, עלמה, עולם, הארגמן העמוק, שמוחלף בוורוד זועק, בתכול חייכן, ותן אובד רץ על הכביש ואני ניעור ומגרשו בצפירה, שלא יידרס וחולף על פני השחור של מושב כיסלון, ריח הפיח עוד רובץ כבד על המדרונות החרוכים. אך גם פה, מתוך השחור של השריפה נובט הירוק, מלבוש חדש ורענן, וכמו הזריחה, הוא דוחה את אפלת הפיח ועפרה הלחמי מְנִיצָה מהרדיו ומברכת אותי ואת הציפורים, ואת מטעי צובה שמתעוררים, ואני נפתח אל העולם, אל העלמה, אל הציפורים והעצים, ועוטפת אותי שקיפות חורפית וצלולה, לאחר הממטר ששטף שלשום וחלף.
שירה עוצמתית של אדומי-חזה מקבלת את פניי. היא בוקעת מקיסוסיות, שמטפסות ומשתלשלות מהעצים שבצדי הדרך, והדרך מתפתלת בין חלקות המטעים, מקיפה את הגבעה, מלטפת אותה בנינוחות. פטפוטי פרושים ונץ שנוסק מבינות להם, אכזבה נוטפת מטופריו הריקים. דאה מרפרפת מעל לתל ומהחורבה שלצד המעיין נזעקים שני בזים מצויים, האחד רודף את השני וקריאותיהם מחרידות את שלוות העלוויות. עלווית חורף נמלטת מֵהַשֻּׁמָּר אל משמר השיחים, עמוק אל תוכם, רק צלליתה עוד נראית, מדלגת בין עלים, עוצרת על עפצים. צופיות מנצנצות, ירגזים מזהירים. גידרון מציץ, מטרטר, משתתק, מתקתק ושוב משתתק. הוא חוזר אל מבטחי השיח, מתפתה ויוצא, קד ומשתחווה סביב סתווניות, שפורחות סגלגלות, שתיים הן בין חגווי הסלע.
שירה עוצמתית של אדומי-חזה מקבלת את פניי. היא בוקעת מקיסוסיות, שמטפסות ומשתלשלות מהעצים שבצדי הדרך, והדרך מתפתלת בין חלקות המטעים, מקיפה את הגבעה, מלטפת אותה בנינוחות.
