שועלים מנמיכים את גוום ומחליקים בחשיכה, ממסתור למסתור. סלעית אירופית מנתרת ונעלמת. תנים נעים זקופים, מתנאים בפרוות החורף הסמיכה, שֶׁעוֹטֶה גופם בטרם עת. הדרך מתעקלת בין שועל לתן, בין וואדיות לגבעות ואלומות האור המרצדות מעירות המוני עפרונים; עפרונים מצויצים שישנו בזוגות ושלשות לצידי הדרך ועפים אל האפילה. להקות גדולות של זרעיות שדה, שנחו בין השיחים הנמוכים, תשושות ממסע הנדידה המפרך ופורחות לרקיע בבהלה. הן נלכדות באלומת האור ומחוללות בה עם חלקיקי האבק. בהדרגה שוקעים חלקיקי האבק והזרעיות נוסקות מעלה וממשיכות הלאה. גופן מחזיר את האור, עד שמוצאות הן שוב מפלט בחשיכה. מאחוריהן, בין שיחי הסירה הקוצנית, נותר חתול בר מוסווה ומתוסכל. הוא הצליח להתגנב חרש עד לתוככי הלהקה הרדומה, עשה דרכו אליה באיטיות וסבלנות. משתופף, הוא הכין עצמו לזינוק אחרון. אך עכשיו, הזרעיות כולן באוויר והוא נותר מצונף בין השיחים, מטלטל את זנבו בעצבנות רעבה. הוא מתיישב, מלקק את כפות רגליו ומשחיז את טופריו, מתכונן לניסיון נוסף. אני מסתובב להעיף בו מבט אחרון, בעוד הטנדר ממשיך בנסיעתו.
תימרות האבק הסמיכות שוקעות לכסות על האפילה הצחיחה, שבלעה את החתול הרעב ואת זנבו המיטלטל. תמה הספירה, אלומות האור כבות והחשיכה מתעבה. אני משיב את מבטי קדימה. הטנדר גומא בעלטה את המרחבים החרבים, שנותרים מאחור, ניחרים וצמאים לגמוע מי גשם, שממשיך לבושש ולא לבוא.