נץ חנוט חוצה רקיע דמיוני, מקים עליו עורבים אמיתיים, צווחניים, כמותי מבולבלים, בין ממצא למציאות, בין ציפורים מעופפות לציפורים כלואות בתיבות תצוגה. אתמול לעת ערב הדריך אותי יהודה בינות לציפורים ממוסגרות, באולם השקט במוזיאון לארצות המקרא. תמונות בתערוכה. וכעת, חולדה לעת בוקר צונן, הומה בעשרות פרושים מצויים, לכאורה מציאותיים, לועטים במלוא מקור את ניצני החורף, שעוד משחק במבוכה מחבואים עם רֶע, אל השמש המצרי. כאן מרים החורף את ראשו בצל עצי רימון, שם כופף גופו לאורך חישת הקנים, מתגנב לאורך התעלה, מנסה להסתתר, להישמר מפני חומה של השמש. אך חרף כל מאמציו מובס לבסוף החורף ונסוג מפני החמה, שעוד שומרת על חומה, ותשמור עליה עוד שבועות מספר, בטרם תבקש לעצמה מקלט בשנת חורף קצרה, קצרצרה.
אני נע ונד בין ציפורי התערוכה וציפורי חולדה, בין הערב שהיה והבוקר שנגול לפני. בטח גם חלום טרוף טרד בין לבין את שנתי, כי באה זו לקיצה ביקיצה מוקדמת. עכשיו, לנוכח הציפורים המעופפות, שוב מְנִצִּים בי ניצנים של רוגע ושלווה. אולי אלה נוצות האלים המצריים, שמשרות בי את השלווה הברוכה, אולי צינת הנצח שחרוטה בפניו של הנץ החנוט. סביב לי, נוחתים עוד ועוד פרושים בחישת הקנים, ולא יודעים את נפשם; לא יודעים אם לחשוש מהנץ, או לא, אף לא יודעים מפניו של איזה נץ להישמר: החנוט שישנו, או המנוצה שאינו. נשמתם פורחת אנה ואנה, כמו צעדיי, שמוליכים אותי מתיבת ממצאים לעץ מציאותי, מועדים בין אז לעתה.
אני נע ונד בין ציפורי התערוכה וציפורי חולדה, בין הערב שהיה והבוקר שנגול לפני. בטח גם חלום טרוף טרד בין לבין את שנתי, כי באה זו לקיצה ביקיצה מוקדמת. עכשיו, לנוכח הציפורים המעופפות, שוב מְנִצִּים בי ניצנים של רוגע ושלווה.
