"כפוי טובה, זה מה שאתה, כפוי טובה", צועקת עלי אמא שלי באוטו והזעף נשקף מעיניה. אם לא הייתי נוהג, היא בטח גם הייתה חובטת בי עם תיק היד שלה, שמונח לצידה. "מה הקשר לכפיות טובה, אמא?" אני מתגונן, "מה בסך הכל אמרתי, אמא, שהרסת לי את כל צפרות הבוקר? נו, באמת". היא מתעצבנת עוד יותר, "מה הקשר, אתה שואל? חצוף שכמותך. תשעה חודשים נשאתי אותך בקרבי, ילדתי אותך בכאב, האכלתי והלבשתי אותך, ואתה מעז כך לדבר אליי? הרסתי לך את צפרות הבוקר? נו, אפשר לחשוב". עכשיו גם אני מתעצבן. "כן אמא, הרסת לי את הצפרות. ברק הזמין אותי להצטרף אליו לצרעה, ורק בגלל שהייתי אמור לאסוף אותך בשרון, לא הצטרפתי אליו ונסעתי עם מיכה לארסוף". "מה, יא חתיכת כפוי טובה", צועק עלי מיכה מאחור. "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, המקומות שנהגתי אותך אליהם והציפורים שמצאתי עבורך, זה מה שאני בשבילך? ברירת מחדל?". איך שכחתי שהוא יושב שם בשקט מאחור ונהנה לראות אותי חוטף מאמא שלי. "מה הקשר לברירת מחדל?", אני מנסה להרגיע אותו, "לא ראית מה ברק ראה בצרעה? ואנחנו מה ראינו? שום כלום, אז מה הקשר לכפיות טובה?".
מאוחר מדי. עכשיו שניהם זועמים עלי והמכונית מתמלאת בשתיקה זועפת שמסרבת להתאוורר. ובחיי שאני לא מבין מה שניהם רוצים ממני. מה בסך הכל אמרתי? שהיא הרסה לי את כל צפרות הבוקר? שבגללה לא ראיתי את כל הציפורים בצרעה עם ברק? מה, זה לא נכון עובדתית? אז מה אם היא ילדה אותי והצטרכה להתמודד עם כל הצרות שעשיתי לה? זו סיבה לא לראות גיבתון גמדי ופיפיון זיתי הבוקר? ובכלל, כל הצרות האלה, שלכאורה עשיתי לה, היו לפני כל כך הרבה זמן. אז איזו מין סיבה זו לא לראות היום בצרעה עלווית צהובת-גבות? למה אני אמור להתייבש דווקא עכשיו בוקר שלם בארסוף, בגלל דברים שאולי קרו לפני איזה ארבעים חמישים שנה? והמיכה הזה, גם כן הוא. אז אני מעדיף לראות ציפורים עם ברק, מאשר לא לראות ציפורים איתו. אפשר לחשוב. איזה צפר לא יעדיף לראות ולא לא לראות? שיישב שם בשקט מאחור. ובכלל, במקום להיות רגיש כל כך ולהיעלב, שייאלץ כבר את הדוחל שחור-גרון ההוא להיות דוחל קנרי ויציל את הבוקר המוחמץ הזה.
"מה, יא חתיכת כפוי טובה", צועק עלי מיכה מאחור. "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, המקומות שנהגתי אותך אליהם והציפורים שמצאתי עבורך, זה מה שאני בשבילך? ברירת מחדל?". איך שכחתי שהוא יושב שם בשקט מאחור ונהנה לראות אותי חוטף מאמא שלי.
