אני משליך רשת למצולות השכחה, למשות את הזיכרונות לפני שיטבעו בנשייה ויאבדו בה לנצח, והזיכרונות נלכדים ברשת, מפרפרים בה וקשקשיהם מנצנצים, מכסיפים בצינת הלבנה הסתווית, שנוגהת על הנגב, אפופת ענן ומלאה. ושוקעים אט אט בשנתי הזיכרונות שנמשו, נטרפים בחלומות ובתקוות, נרקחים ביום שהיה וביום שיהיה, נבללים במראה של מרית מרוטה וענן מתערבל של קטות חדות-זנב ורוחות רפאים של פראים ואוח ממריא באפילה ויופיה של השקיעה והוד הזריחה ונמהלים בהלמות קרניהם של יעלים מתקוטטים ושירת ערש של חוחיות שנתלות מעץ שיטה, ונביחות אזהרה של צבאי נגב ונעירות שוקטות של פראים ומשק כנפיהן של קטות גדולות, ועוד נילושים הזיכרונות בריחות של כרוב סגול ושל בטטה ולענת המדבר וביוב שזורם מכלא נפחא להשקות את כרמי החווה, והם נרקמים במגעה הקר של הקרקע באשמורת בוקר צוננה, ובעיקר נטווים הזיכרונות בחלומות ובתקוות, וכבר אין להפריד ביניהם, כי הפכו אחד, הפכו לחיים שמתהווים לנצח אנושי.
ראשון עולה ובא זיכרונן של קטות חדות-זנב, מראיתן של מאות קטות, אולי אלפים מהן, שמתערבלות וסבות וחגות על צירן ונמסכות והופכות לענן שמאפיל את השמיים ומסתיר את השמש, וכמה שנים שנשאנו את המראה הזה כתקווה נכזבה, כחלום לא ממומש. שוב ושוב באנו לשדות הנגב הצפוני, שוב ושוב באנו לשווא. והנה, הפעם, סוף כל סוף הן באות במאותיהן, אולי באלפיהן, מתמרנות כענן חסר גבולות מעל לשדה הכרוב, ומיד שהן מתממשות הן הופכות לזיכרון: איך הן נחתו והמריאו, נחרדות מכל נץ חולף, וחגו סביבנו וקול פרפורן מילא את הרקיע וירד עלינו כמטר וזרון סוף שחלף שוב החרידן מבין רגבי הקרקע והן הפכו להיות רקע לכל הנגב הצפוני, לחקלאי בשדה הבטטות ולבז הגמדי ולעגורים הראשונים ולעיט שמש ועפרוננים, אבל מיכה ואני כמעט ועיוורים למראות כולם, לציפורים כולן, רק מבקשים נפשנו להיבלע בענן החי והמעופף של הקטות והוא בולע אותנו ולש אותנו בקרבו ופולט אותנו מתוכו ושנינו מחייכים חיוכים, שנחקקים בנו לנצח, שכל אורכו לנו הוא יומיים במדבר.
ראשון עולה ובא זיכרונן של קטות חדות-זנב, מראיתן של מאות קטות, אולי אלפים מהן, שמתערבלות וסבות וחגות על צירן ונמסכות והופכות לענן שמאפיל את השמיים ומסתיר את השמש, וכמה שנים שנשאנו את המראה הזה כתקווה נכזבה, כחלום לא ממומש.