טוויצ' חוזר

מיכה מביט בי נדהם ונזעם ואומר שככה לא עושים, שהתחייבתי לחכות לו. ואני מצטנף ומצטדק, מזכיר לו איך חיכיתי עם הטוויצ' ארבעה ימים תמימים: שבת, ראשון, שני, שלישי. איך התאפקתי והתאפקתי: בשבת לא נטשתי את משפחתי במדבר; ביום ראשון הכנתי את הקורסים של יום שני, וכמעט ולא חלפה בראשי המחשבה לבטל את השיעורים, ואיך שרדתי גם את הסרטונים ששלחו לי יואב ויהונתן, שלחו רק כדי לעצבן; איך ביום שני התייצבתי בקמפוס ולימדתי שני שיעורים שלמים, כמעט בלי להתבלבל ובלי להתעוות ושרדתי עוד הודעות ניצחון של אורן וצילומים שלה ששלח לי שלומי ושרדתי גם את הטיזרים שיידה בי רוני ואת הפוסט ששילח בי אלדד, את כל אלה שרדתי ביום שני, כמעט בגבורה; וביום שלישי בכלל יצאתי לצפרות בוקר רגילה סביב הבית, נהניתי מאווירת הסתיו ומתאורת הזהב שצבעה פשוש בפז וגם מטיפות גשם רעננות נהניתי, טוב, כמעט נהניתי מכל אלה וכמעט שלא חשבתי עליה כשהבטתי בפשוש, וגם לטכנאי חיכיתי ולא הברזתי ונשארתי אתו עד שהוא גמר לתקן את שדרוש תיקון. ורק כשרוני, מידד ועוז, הקניטו אותי- התעמרו בי-עם עוד ועוד צילומים שלה כמעט ומטפסת עליהם, רק אז נשברתי, מיכה, רק אז, וגם אז נהגתי כמעט במנוחה, לא עברתי הפעם באדום, לא דרסתי גם הפעם אף אדם, כל הדרך לתל אפק נהגתי כמעט מרוכז, וכמובן שהיא לא חיכתה לי שם, למה שתחכה, ארבעה ימים תמימים חיכתה לי ולא באתי, אז לֵךְ תְּרַצֶּה חרטומית חדת-זנב ועמוקת עלבון.