האמת היא שלא האמנתי שיסכימו, למה שיסכימו, מתי פעם אחרונה הם הסכימו לטיול משפחתי שכזה? אך שלושתם הסכימו, מיד הסכימו: נגה, שחף וענבר. ושמחתי, באמת ששמחתי, רק שעכשיו אנחנו כאן ואני נשרך אחריהם ולא מבין מה עבר לי בראש, שביקשתי לערב מין שאינו במינו: שדה בוקר ומשפחה? שדה בוקר שתמיד תהיה לי המפלט והמקלט והמקום בו אשאר צעיר, אך איך אוכל להישאר צעיר כששלושת אלה קוראים לי אבא ונגה אף מבוגרת מכפי שהייתי אני בשדה בוקר. ומה הם בכלל מבינים ואיך הם יכולים לדמיין את האבא המכסיף והמכפיף שלהם, מתרוצץ כאן בוואדיות ומשעולים, כעז מדבר צעירה ומהירה? הייתי צריך להשאיר את שדה בוקר לעצמי, כבועה פרטית, כמעיין נעורי הנצח שלי.
רעיון טוב או לא, אנחנו כאן, כולנו. מאתמול לעת ערב. משפחה. הלילה היה כמו שתמיד הוא לילה במדבר: לילה שאין בו זמן, גיל, או מעמד, רק מרחב ונצנוצי כוכב ,שחובקים אותך ומפנימים אותך, אותנו, אל תוכם. והבוקר היה צונן כיאה לאוקטובר, והתחמם מהר כיאה לאוקטובר, ואת מעלה דבשון טיפסנו, אני במאסף, נזכר בכל אותם פעמים שקיפצתי אותו ובכל הפעמים שהזדחלתי בו בעקבות גילי, וגם זה היה מזמן, כי עכשיו אני מזדחל גם בעקבות גילי וגם בעקבות שלושתם, והם מדלגים וצוחקים, ואני נאחז בעפרוני, תירוץ קלוש לעצירה. לפחות היה דואה מעלינו נשר, אך הבוקר עוד מוקדם לנשרים, וגם אני עוד מוקדם לנשרים. וכשהעלייה נגמרת, אני נושם את אוויר המישור בחזה מכווץ וכואב, וכורע למנוחה קצרה, לפני שכולנו ממשיכים על השביל, שרגליי כושלות בו כמעט מעצמן, דרך סלעיות לבנות-כנף, חצבים שפורחים בבדידות מזהרת ונחליאלים נודדים.
האמת היא שלא האמנתי שיסכימו, למה שיסכימו, מתי פעם אחרונה הם הסכימו לטיול משפחתי שכזה? אך שלושתם הסכימו, מיד הסכימו: נגה, שחף וענבר. ושמחתי, באמת ששמחתי, רק שעכשיו אנחנו כאן ואני נשרך אחריהם ולא מבין מה עבר לי בראש
