דילוג לתוכן

ים הכותנה

שדה הכותנה בחולדה | 28 בספטמבר 2021

אני לוקח נשימה עמוקה וצולל אל ים הכותנה הלבן. אני עוקב אחר הדרכים החקלאיות שמצלקות אותו שתי וערב, צולח את הים הלוך ושוב. זריחות ושקיעות באות והולכות, צובעות את פקעות הכותנה הלבנות בגוונים אדמדמים של בעירה איטית. מעלי זורמים נחלים שחורים של קאקים. הם לא הולכים לים ולא נשפכים אל תוכו, רק משקים אותו במפל של קריאות צורמניות. עננים ירוקים של דררות מנמיכים ועוטפים את השדה בערפל ירקרק ורגעי, מתרוממים וממשיכים אל עצי האקליפטוס, שלחופו המרוחק. ריבוא של שמשות משרקרקות מתגלות להיות להקה גדולה של שרקרקים, שמנצנצים בשלל צבעים מתכתיים. בינות להם מפזזות בזריזות סנוניות רפת ומערה, גם כוכיות בודדות וצנועות למראה.

השדה נחלק לנחלות זמניות בין נודדות הסתיו, שנמשכות אליו בחבלי רעבן. כולן מלקטות חרקים, שנאספים אל לחותה של הכותנה. חנקנים אדומי-גב רודפים חנקנים אדומי-גב בטרטור רועש ובלתי פוסק. דוחלים חומי-גרון רודפים דוחלים חומי-גרון בתקתוקים חדים ופסקניים. מדי פעם מזנק דוחל אל האוויר בכנפיים צמודות, אל לולאה שבסופה הוא שוב עומד בראש גבעול רגל מעל רגל, במקורו חרק שעופף. נגיעות שחרור עדינות. העלוויות האפורות מתגודדות יחד, שקטות וענוגות. כל הציפורים מצויות בטירוף של טריפה וסביאה, ממלאות מצבורי גוף שהתרוקנו.

מעלי זורמים נחלים שחורים של קאקים. הם לא הולכים לים ולא נשפכים אל תוכו, רק משקים אותו במפל של קריאות צורמניות. עננים ירוקים של דררות מנמיכים ועוטפים את השדה בערפל ירקרק ורגעי, מתרוממים וממשיכים אל עצי האקליפטוס, שלחופו המרוחק.

חנקן אדום-גב
חנקן אדום-גב
חנקן אדום-גב צעיר

אני מחפש את השמש ואת הזוויות של קרניה, שנופלות על לבן הכותנה, צובעות אותו בוורוד, בארגמן, או בלבן בוהק ומסנוור יותר. כל רגע והגוון שלו. מדי פעם אני מרים את הראש, ממלא את ריאותיי באוויר ושב וצולל אל הדוחל הקרוב, אל החנקן הבא, אל העפרוני המצויץ המקומי, שמפלרטט בשירתו עם כולן, מחקה את כולן. הנה הוא עפרונן והנה הוא חוחית ופפיון, לא רגע, פפיון העצים הוא פפיון של ממש והוא עף מעלי. כך גם הנחליאלי הצהוב, שחוצה את הרקיע.

יש ימים בהם אני ממהר הביתה. ימים אחרים אני מתיר לעצמי למשוך את הזמן, להיוותר בשדה ולהתפעם מהנדידה של העופות הגדולים, ציר מתמשך שיכול להצל על הים הלבן, להחשיכו. מצפון קרבים כתמים. עשרות ניצים קצרי-אצבעות ננסיים ביחס לדיות השחורות, לאיות, לעיטי החורש, שבקרבם הם מתמרנים. גוש של ניצים מסתחרר סביב עצמו בתרמיקה, כנפי הניצים הבהירות מחזירות את אור השמש, את הלבן של הכותנה. שלושים שרשירים חוצים את נתיב הניצים, חבטות מהירות וקצרות נושאות אותם מהר למאגר. עיט גמדי מתנתק מציר הנדידה, נתלה שנייה באוויר ומפיל עצמו אל שדה סמוך בצלילה מהירה. יונים פורחות בתבהלה. יותר מזה איני רואה.

כל רגע והגוון שלו. מדי פעם אני מרים את הראש, ממלא את ריאותיי באוויר ושב וצולל אל הדוחל הקרוב, אל החנקן הבא, אל העפרוני המצויץ המקומי, שמפלרטט בשירתו עם כולן, מחקה את כולן.

עלווית אפורה
דוחל חום-גרון

חרגולן זמירי עולה וצף, מטפס לאורכו של גבעול כותנה, מביט בי ושוקע. פשוש מטפס עד לראש שיח ומטרטר בקול גדול. דרורים ספרדיים נאחזים בראשי הפקעות ומצווחים כניצולים של אנייה טרופה. אני שב וצולל, גופי ספוג בחום ובמליחות של הים הלבן שסביבי. אני תשוש. רחש נשמע למרגלותיי. חולדה רצה ונמלטת ממני בסבך הכותנה, מהירה וגמישה כדג שמפתל גופו בין אלמוגים. אני שוחה כדי להתרחק ממנה ומאבד את דרכי בסמיכות הלבנה, שאופפת אותי. שריקות של נברנים מגיעות אלי מכל עבר, עמומות ומבלבלות. להקות של נברנים, ששוחות בתיאום מושלם, משנות את כיוון שחייתן כענן של זרזירים. אני אבוד ומבועת. אולי אני שוחה במעגלים, אולי נטוע במקום. הייאוש מטפס במעלה השדרה, מאיים להשתלט. זרמים לבנים ומהירים מושכים אותי מטה. עוד דגי נברן חולפים על פני בשחייה. גופי משווע לחמצן. פי נפער וגומע, בולע עוד ועוד סיבים מחניקים של כותנה. ידיי נשלחות לכל עבר, מכות וחובטות. לשווא. חסר ישע אני שוקע בלבן שסביבי. החמצן אוזל מריאותיי. נגמר. המרחב מצטמצם לנקודה. אין בי עוד תחושת זמן. הקיץ הארוך חולף לנגד עיניי כזיכרון אחרון. לפתע, מתוך הייאוש ותחושת האבדון, באה שריקה כפולה, אוחזת בשערי ושולפת אותי אל פני ים הכותנה, שם מברך אותי נחליאלי לבן ראשון לשנה. ריאותיי מתמלאות באוויר קריר ומחויך. שרדתי עוד קיץ.

עפרוני מצויץ
דיה שחורה וניצים קצרי-אצבעות