מובי דיק

קראו לי ישמעאל, קראו לי פיקי, אל תקראו לי בכלל. מה זה משנה אם ואיך תקראו לי? אני הרי אבוא, על אפכם וחמתכם אני אבוא, ובריצה אני אבוא; חלילה לא בעקבות הלוויתן הגדול הלבן. בעקבות הציפור הקטנה השחורה אני אבוא; הציפור ההיא שהולכת על המים, זו שבעקבותיה אני מוכן ללכת עד קצוות תבל, בטח שעד קצות הארץ. זו מין אובססיה שכזו, שגם אם הצלחתי להדחיקה עד היום, היא השיגה אותי סוף סוף ושלחה אותי כאיילה שלוחה מדי אילתה. כן, עד אילת היא שלחה אותי עם עוד כמה רדופי גורל, מוכי גורל כפייתיים; שלחה אותי להפלגה הגדולה, ההפלגה שבסופה אצוף מובס ומיטלטל על ארון מתים, או אשוב וראשי עטור בזר יסעורונים.

תשעה אחאבים היינו על סיפון הפקווד שלנו, תשעה אחאבים, כל אחאב והמוזרות שלו וכולנו רדופי כפייתיות יסעורונית. וסטארבק אחד היה, שניסה להכניס במסע מעט שפיות ולנווט אותנו אל מפגש הגבולות, מבלי לדרוס גלשני רוח, שרוכבים על רוחות השמיים כאלבטרוסים גדולי מידות, מרובי צבעים ומבשרי חיים.

ובמפגש הגבולות מושלכים לים צ'אם ושמן דגים מצחינים ואז מתחילה ההמתנה המתוחה והיא מתמשכת וחולפת לה, שעה ושעה ומחצה, והאחאבים נעים בין ייאוש ותקווה, והאנייה מיטלטלת על גלים מגביהים ונסחפת ברוחות המתחזקות, והרוחות מציירות בים ברבורים מקציפים ומכות במפרשי הפקווד המוזרה שלנו והמפרשים נמתחים ומתמלאים ודוחפים את האנייה צפונה מהצ'אם. ותשעת האחאבים לוגמים מי רום להעביר את הציפייה הדרוכה והם פוסעים על הסיפון בקוצר רוח הולך וגובר, בייאוש עמוק מקרקעית הים. הם מביטים בכתם השמן המתפזר ומתארך, צופים אל מעבר לו, אל האופק המתערסל בשמש צהריים חמימים. וסיפון הפקווד מתמלא בנקישות קַבַּיִם מטפוריים ובנקישות של משקפות ממשיות ובתקתוק השעון הגדול, שקול מחוגיו מהדהד בין שלוש מדינות ובין הריהן, שמתנשאים מוזהבים מעל למפרץ הרחב. חמש מריות וברווז חד-זנב חולפים צמודים לזהרורי הים ופוקעים את העצבים המתוחים של כולם. משקפות נדרכות, נשלחות אל העופות העפים בצמוד לים, ומושבות לכוננות על החזה.