עוז מאתר את אחת הסטיריות הנחות ומצליח לצלם אותה על סלע וקורא לי ואני ממהר אליו, ממהר אליה, ממהר דרך הסלעים והשיחים והקוצים, וצרעות פלכיות נוחתות על פניי, לוקקות את המלח מזיעתי וצרעות מזרחיות מזמזמות בין רגליי, ולא נוח לי כך עם המשקפת והמצלמה והצרעה שעל המשקפיים והצרעה שבין הרגליים ולא נוח לי בזיעה ובסלעים האלה, שמטפסים על הגבעה ולשבריר שניה אני לא שם לב למדרך רגליי ולשבריר השניה הבא אין לרגליי מדרך, הן פוסעות באוויר, מפרפרות והעולם מתהפך לי והרקיע קרקע והקרקע רקיע, והרקיע או קרקע, מה כבר ההבדל ביניהם, מתקשת ומסתחרר והרקיע, או קרקע, מתרחק ממני במהירות, ולא ברור לי מה אני רואה, שיחים, סלעים או עננים, הם מחליפים ביניהם מקומות במהירות רבה מדי והידיים והרגליים נשלחות מעצמן לאנשהו ואז באה החבטה בגב, מהרקיע או הקרקע, אני באמת כבר לא יודע ואני שוכב פרקדן ושקט עמוק חובק אותי ואין בי כל תחושה מלבד פחד. הכאב יחלחל באיטיות בהמשך, ככל שהשרירים המתוחים ירפו, ישתחררו.
אני לא ממתין ומועד המום והלום לעמידה. הקרקע במקומה, גם הרקיע במקומו, ואני נמצא היכנשהו, ואני בודק שאני חי, שאני מתפקד, שלא נשבר בי דבר ואני ממשיך ומועד אל מעבר לסלע ולשיח, לופת בחוזקה מבולבלת את המצלמה והמשקפת ועוז מביט בי וטולי, ששמע מרחוק את החבטה, מתקרב, ושניהם מודאגים, גם אני מודאג ורק שתי סטיריות סיני ממריאות מהנקיק הקטן, והן שתיהן משוחררות מדאגות ונעלמות, ושוב לא הצלחתי לצלם אותן.
