בקצה היישוב יורדת הדרך אל עין נטף, חולפת דרך צמחייה שמתבלבלת בין קיץ ואביב, חלקה קוצני, חלקה מלבלב. ארטישוקים ניצבים זקופים, צופים אל נופי הנחל. צופיות מרפרפות סביב השיחים המוריקים, שתיים מהן מתגודדות יחד עם פשוש אל מול איום נסתר. עלי רקפת כמושים תלויים מתקרתה של נקרה. הם חובקים זה את זה, כמו אחים יתומים ששואבים זה מזה ניחומים. בתוך הסלע חוצב דרכו בסבלנות אין קץ הגבעול, שממנו משתלשלים כל העלים הכמושים. נביחות חוגלה מהדהדות מקירות הוואדי, כתמי כנף כחולים של עורבנים חולפים ביעף, הלמות נקר, יללות נוקבות של להקת תנים רחוקה ושירתו של פפיון הרים מסתלסלת מעלינו.
המעיין נובע ממערה שבפתחה עץ תאנה עבות. קולות קלים של טפטוף מושכים ציפורים צמאות: שחרורים, ירקונים, תפוחיות. הן מסחררות את צבעיהן בין ענפי העץ הצפופים. בצלו של אחד השיחים הסמוכים מיכה ואני רובצים בעצלתיים של בוקר, סופרים את הצבעים המשתנים, את הצוצלות ואת סנוניות המערה המעטות, את החוויאי היחיד, את השרקרק שחלף ונעלם, אוצר בנוצותיו את הצבעים כולם, את הסיס שמפליג למרחקים רבים מדי. הצמחים עוד פוסחים בין אביב וקיץ, אך עבור הציפורים הקיץ בעיצומו. אין בנחל ולו נודדת אחת, רק מקננות שמתרוצצות הלוך ושוב בשליחות צאצאיהן, שמנצים את נוצותיהם בסבך הצמחייה.
המעיין נובע ממערה שבפתחה עץ תאנה עבות. קולות קלים של טפטוף מושכים ציפורים צמאות: שחרורים, ירקונים, תפוחיות. הן מסחררות את צבעיהן בין ענפי העץ הצפופים. בצלו של אחד השיחים הסמוכים מיכה ואני רובצים בעצלתיים של בוקר, סופרים את הצבעים המשתנים
