החוגה חגה במעגלים מתרחבים ומתגבהים, חוגגת קרירות ברוכה, גם מעט מפתיעה. שלשום עוד טבעתי בפלגי זיעה, כרעתי תחת עומס חום בשפלה, ועתה, בהרי ירושלים, עם מיכה והחוגה אנו חוגגים קרעים של ערפילים ואת קרירות הבוקר הברוכה. לבוקר אחד נעים השמש הובסה. עד לפני כמה רגעים עמדה החוגה על גדר ושרה בסלסול שמסתלסל אל תוך עצמו, שירה שהיא פעימה ועוד פעימה, כל פעימה יחידה עצמונית של סלסול שמסתלסל אל תוך עצמו. את ראשה של החוגה סבה גבה לבנה, עוטרת רקתה כנזר כסוף. אך מלבד לגבה יש לחוגה את אותו מראה עפרוני טיפוסי וחד-גוני. רק השירה שלה מהפנטת, מפעימה. הולכי רגל עוצרים לחוות את הסלסול ושנינו חגים סביב החוגה וחוגגים אותה. יוני כעת ומה נותר עוד לחגוג? רק את החוגה ששרה ואת שלוש החוגלות שלרגליה. החוגלות נחרדות ונובחות ומשפחה רגוזה של ירגזים נמלטת מאתנו ונבלעת בין מחטיו של עץ אורן רם ונישא.
החוגה עוד חגה במרומים, ממטירה עלינו לשעה קלה את סלסולה ואז נוחתת לטבוע בכרמים ירוקים. אנחנו שוקעים במעטה זהוב של דגן לח, קרסוליים ואז ברכיים. מהמעטה הזהוב מבצבצים גבעולים של דם המכבים, בראשם חפי מעטפת אדמדמים. כחליל שברק נתלה רדום על אשבול, סביבו אגלי טל מנצנצים באור השמש, שנאבקת בענני הצינה ומנסה להבקיע את דרכה מתוכם. פעם מצליחה השמש ופעם מצליח הענן, לרגע היא מציצה וברגע הבא שוב נבלעת בתוכו. איתה נוגהים וכבים אגלי הטל. אור וצל אופפים אותי ואת הכחליל חליפות. בסוף ניעור הכחליל ועף אל קיפודן, מתיז סביבו רסיסים של אור כחול.
החוגה עוד חגה במרומים, ממטירה עלינו לשעה קלה את סלסולה ואז נוחתת לטבוע בכרמים ירוקים. אנחנו שוקעים במעטה זהוב של דגן לח, קרסוליים ואז ברכיים. מהמעטה הזהוב מבצבצים גבעולים של דם המכבים, בראשם חפי מעטפת אדמדמים.
