דורות מתחלפים וההר נותר על עומדו, דרך מלחמות, קרבות והפסקות אש, מצטלק כאן, נחרץ שם לעוד דרך ועוד מוצב, וממשיך בשלו, שקט וקשוב, ממתין שיישחקו אבני הגבול, שנפנה את מקומינו לדור הבא, שיחזור על הטעויות שלנו ושל קודמינו. אבל בינתיים יואב ואני ממשיכים להידרדר מטה במדרון ובמסלעות, דרך השיחים, הקוצים והדגנים, שננעצים במכנסיים ובגרביים. חטפית אפורה מלווה אותנו וחגב כרבולתן לא מגיב לקרבתי. אני כמעט ונופל, אך נופל על מטמון זהבהב של נחושיות נשרן, גם הן טורפות את החיים, מנסות בו-בזמן לחזר ולמצוץ עוד ועוד צוף ובצילן ממהר צב בדרכו שלו, הבטוחה והאיטית. נימפית פנדורה משאירה לי אבק דרכים קסום, מקיפה את נחלתה, גם היא באלה שממהרות ואינן עוצרות לי. ואני רואה את הדרך, שתחזיר אותנו למכונית ולפני המכונית ממתין גם שכי, ממהר להבין מי ומה. ונחליאלי לבן מפתיע, נוחת על ראש גבעה לא קרובה ורק כאשר יואב ואני מחליפים את הנעליים והגרביים לסנדלים, הוא ממריא ונעלם. וודאי הגיע הניחוח עד אליו, שכנע אותו, שעדיף יהיה לו עכשיו באירופה הקרירה.
לגימת מים ואנחנו מתחילים את דרכנו דרומה, עוצרים לרגע אחד קצר בחולה, להציץ בזרזירי ארבה על עץ תות סבוך. זרזיר יפה במיוחד מקפיד לעטוף את יופיו בצל של עץ האשל, לא מאפשר לנו ליהנות ממנו כמו שראוי ליהנות ממנו. גם רע בא לראות אותנו שולחים מבט חטוף בזרזירי הארבה, מקפיד לומר לנו מה הוא חושב על העצירה החפוזה הזו והוא צודק, לגמרי צודק, ואת הסכמתי אני מטביע בערימה של פיצוחים, שאין לי מושג איך לפצח. שעתיים של נסיעה יש לי להתנסות וללמוד מה שלא למדתי בחמישים ושתיים שנות חיים וכשסוף כל סוף אני מצליח לפצח את סוד הפיצוח, מצליח לשלוף איזה גרעין מסכן מקליפתו, צוהל יואב ומעניק לי תואר של פצחן מוסמך.
