אולי רשת פרפרים תתאים יותר ללכידתה, כי היא עפה כל כך קלילה היום, נטולת דאגות ותקוות, מעופה קליל כמו של פרפר נידף. אני מנסה להתאזר בסבלנות, אך כשאני רואה אביבית משויישת נבלעת במקורו של חנקן נובי אני נמלא בעתה לגורלה ושב למרדף. היא עפה כה וכה ואני אחריה, עין אחת צמודה למחשבה שמעופפת חופשיה, עין שניה מחפשת אירניה. זמירים מנומרים מיידים בי את שריקותיהם, סבכים ניציים מצמיתים אותי בעינם הצהובה ושיחניות זית מזכירות לי בתזזיות תנועתן שעוד שבוע, לכל היותר שבועיים, כל הטוב הזה יימוג אל שידפון של קיץ.
אני מתחיל לכעוס על מחשבתי, על הפזיזות שבה היא מתעלמת מכל הניצים הרעבים ומכל החתולים שמשחיזים את טופריהם על גזעי האורנים שסביב לה. אך היא נושמת את אוויר הפסגות ועפה שיכורת רוח וחירות, מתעלמת ממני ומחרדותיי. אני נע אחריה, לעתים מקנא בחירותה ובקלילות מעופה ולעתים נזכר בסכנות שאורבות לה ונזכר בצו הראשון של שחף, איך הסעתי אותו הבוקר אל לשכת הגיוס; מעולם לא חדלנו מלעקוד כאן את ילדינו. אני מרגיש את החרדה גואה בי, אך אז אני רואה אותה רואה תחמס ישן, נינוח כל כך על ענף של עץ אורן. קרני שמש בודדות חומקות דרך הצמרת הדלילה, מציירות כתמים של אור על צל של גוף. חריכי עיניו בוחנים עבורו את העולם, אולי רואים את מחשבתי, וודאי רואים אותי, אך הוא רגוע כל כך, חמוש בחכמה עתיקת יומין, דבר לא מחרידו מרבצו, גם לא מחשבתי שיורדת אליו ונכנסת בו כדיבוק טוב ומיטיב. היא מצאה לה אכסניה בטוחה וחכמה ואני כמעט ונרגע, רק שאז בא עמיר ומעיר את התחנה כולה, את הגן והחורשה ואת מחשבתי שהחלה לנמנם בשלוותו של התחמס.
אני מתחיל לכעוס על מחשבתי, על הפזיזות שבה היא מתעלמת מכל הניצים הרעבים ומכל החתולים שמשחיזים את טופריהם על גזעי האורנים שסביב לה. אך היא נושמת את אוויר הפסגות ועפה שיכורת רוח וחירות, מתעלמת ממני ומחרדותיי.
