וכך, בבוקר יום ראשון לבשתי את מיטב מחלצותיי, סירקתי את זקני, לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי נרגש לדרך הארוכה, למפגש שקבעתי מראש עם הנשר לבן-הגב. שלושה שושבינים לקחתי לי, את יהונתן, נועם ויותם, שילוו אותי, שישמרו עלי מכל משמר, שיוודאו שאגיע שלם לחופה. אך שושבינים, כדרכם של שושבינים, החליטו להתעמר בי, לאלתר מסיבת רווקים בתנועה, להאריך את דרכי ולמתוח את עצביי. נועם המתין במקום הלא נכון, יותם איחר ויהונתן עצר בצד הדרך. עצר! אני כותב את זה ועוד לא באמת מאמין, כולי נסער. הוא עצר לריאיון בעוד ליבי יוצא אל הנשר וליבו של הנשר יוצא אליי, ואני? אני מקשיב ליהונתן מתראיין לרדיו, בשול הדרך של כביש שש, מהירותנו אפס קמ"ש, אפס קמ"ש!!! רק כשהוא רואה שהוא מגדיש את סאת ייסוריי הוא שם קץ לריאיון, לוחץ על הגז ומובילני דרך הפקקים המרובים והרמזורים האדומים אל מחמל נפשי, לכלתי, לנשר שממתין לי על עץ השיזף, שם ליד הקומפוסט המצחין של שדה אליהו.
כלתי הנשר ממתין על ענף דקיק, ענני זבובים סביב ראשו, אדים מבאישים מהקופוסט אופפים אותו, אופפים אותי ואותו וכשהוא רואה אותי הוא פורש אליי את כנפיו ואני פורש אליו את זרועותיי ואנו רצים זה אל זה, השושבינים שלי אחריי ואחריו להק של חסידות ושקנאים, שאוחזים בשובל ההינומה הלבנה שלו. אנו רצים זה אל זה, מההתרגשות נראית לי ריצתנו כמו הילוך איטי, כאילו אנו מדדים. אבל אנחנו רצים, רצים במלוא המהירות, דוחפים את הטוויצ'רים שעומדים בדרכינו והם עפים לצדדים ואנו ממשיכים לרוץ, נפגשים ונופלים זה על צווארו של זה ויותר מזה לא אוכל לספר, לפחות את הרגעים הבאים של בוקר כלולותינו לא אוכל כאן לתאר. לא יסבול זאת הדף. הוא יסמיק וכנראה שגם אני.
וכך, בבוקר יום ראשון לבשתי את מיטב מחלצותיי, סירקתי את זקני, לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי נרגש לדרך הארוכה, למפגש שקבעתי מראש עם הנשר לבן-הגב.
