אלו הם רגעים של אושר: לאחר שנים של מרדף אחרי חרגולן נחלים וניסיונות לתזמן את עצמי ללכידתו ברשתו של מטבע זה או אחר, נח כעת החרגולן בכף ידו של רע ומלטף אותי במבטו החקרני. הדיווחים על עזניית הנגב שוטפים ומבטיחים. היא נצפית אוכלת ומאושרת בחי בר ביטבתה ונראה שהיא ממתינה לי שאבוא. גן הוורדים מלא בציפורים נודדות, ולא ייאמן, אבל יש לי יותר שיער מלרע. נפלא. החרגולן נח בכף ידו של רע, שמתכונן לשחררו היישר אל רשימת חיי. אני ממתין נינוח למעוף החופש של החרגולן ובה בעת קורמות תכניות הנסיעה ליטבתה עור וגידים. שורה של שיחות קדחתניות אורגות אותי אל עוד טוויצ'רים מייחלים ואני כבר מחכה לנשק את צפרי אילת על לחייהם, איך שהם החזירו לי לחיים את התקווה!
עד לנסיעה הלילית אני מרשה לעצמי להתענג על הציפורים בגן הוורדים, שנהנות מכנימות מלוא מקור. גן מלא בתענוגות ארציות הוא גן הוורדים. אני נהנה גם מהמבט הנוקב של סבכי ניצי, מהתזזיתיות של שיחניות הזית, מתנועות הראש המתפתלות של סבראש מאוים ומהגבה הלבנה של קנית פסים, על רקעו של ורד אדמדם. יום העבודה שלפני מוכן להפליא, כך שאין דאגות בראשי והוא ריק מלבד התקווה לעזנייה, ואני מתמלא בה, בתקווה, מתמלא יותר משאני יכול להכיל. אני נועץ ורד לבן בדש החליפה, לכבוד העזנייה כמובן. אני מרגיש כחתן הממתין לכלתו ואיזו כלה שזו, איזה ירח דבש שזה יהיה, מלא עינוגים שמימיים. אני כמעט ושמח ללילה הלבן שלקראתי והבוקר הבא כבר זוהר בדמיוני באור נגוהות וקפה בצל עזנייה. החיים מאירים לי. שלמות.
אני נועץ ורד לבן בדש החליפה, לכבוד העזנייה כמובן. אני מרגיש כחתן הממתין לכלתו ואיזו כלה שזו, איזה ירח דבש שזה יהיה, מלא עינוגים שמימיים. אני כמעט ושמח ללילה הלבן שלקראתי והבוקר הבא כבר זוהר בדמיוני באור נגוהות וקפה בצל עזנייה.
