אך אני לא בוכה על מירומית שנשפכה, רק בוכה במישר על תשישותי ושב ומבקש ממיכה על נפשי והוא מפטיר שהוא לא רואה כאן סיפור ועד שאין סיפור אין מהמישר דרך חזרה. אני חובט בראשי, מנסה להיזכר ונחל חמדה מתחיל לצור בי את צורתו, ערוצים רחבים ומתונים, שיחים יבשים, שדות חמדה ואבני צור מנצנצות בזריחה. חליל של אלימון מפתה אותנו מכאן ומפתה אותנו משם ואנו מתפתים ללכת אחריהם, החלילנים מנחל חמדה, ושבעה אלימונים מחללים ומחוללים לנו ותולשים במקורם את בשרו העסיסי של ארבה צהבהב. כך להיות ביניהם מהווה פיצוי מספק על קימה מוקדמת, על נסיעה ארוכה, על רוח מתגברת ועל עלעולים שעגים סביבנו ולועגים לנו. וקול החליל של האלימון נחלץ מהעלעול ועולה ומסתלסל ויחד עם צליל החליליות של עפרונים חכליליים מתחילה להתנגן לה סרנדת צייה, וחרדון מדבר שהצטנף בין אבני הצור, מצטרף אלינו למחול בצל עלעול.
ועכשיו מיכה מתחיל לחייך, להתרצות, אך הוא מזכיר לי עוד לילה בפארן עם ספארי של פרוקי רגליים וערב באחוזת הקבר בשדה בוקר. גם אני מתחייך, נזכר איך תלמידי התיכון זלזלו בי, התנשאו על התייר הזר והמזדקן הזה, שבא להפריע לנעוריהם, לחלל את מלכותם. אני מזהה במבטם את ההתנשאות ונזכר איך גם אנחנו היינו כאלה אז בשנות השמונים, כי אנחנו היינו שדה בוקר ושדה בוקר הייתה אנחנו ומיהם הזרים שיעזו בחוצפתם לבוא ולחלל את ממלכתנו? לחלק מהזרים קראנו טרמיטים, לאחרים לא קראנו כלל ועכשיו השדה בוקרים מזהים אותי כזר ויש בי צביטה קלה בלב וקורט של עלבון, ואני שואל אותם מאיזה מחזור הם והם עונים באותה התנשאות טבעית שהם מחזור מ"ד ו-מ"ה. אני נועץ בהם מבט ומפטיר להם אגבית שאני מחזור ז' וההתנשאות שלהם הופכת יראת כבוד מעורבת בשמץ של תדהמה, כי מגילם הצעיר הם לא מסוגלים לדמיין שהיה כאן כזה מין מחזור ז', ובטח לא שבוגריו עוד מהלכים בין החיים. אבל יראת הכבוד שלהם גוברת על התדהמה ואני מקבל בהנאה את מנחות הכבוד (ותוהה מה היה קורה אם רון היה כאן גם, לחזהו צמוד תואר האצולה של מחזור א'? הם וודאי היו פורשים לרגליו שטיח אדום ומכתירים אותו).
אני מקבל מהם את מנחות הכבוד וסולח להם כי גם אני הייתי כזה וכי בדיוק קפצה לי עלווית ירוקה מתוך עץ שיטה ומיכה מאפשר לי סוף סוף לשוב ולהתיישב באוטו ונוהג אותי הביתה ואני נרדם, ראשי מתערסל לקצב הנסיעה ולנעימה של חליל האלימון, שמענגת לי את החלום.