החכלילי

מיכה כבר מפלס את דרכו בביטחון. הוא זוכר את הנתיבים בנחל ובמדרונות, הוא זוכר מה ראינו מתי והיכן, ומהר למדי אנו מוצאים את עצמנו בעסקי הזיכרונות. יש בהם יותר פוטנציאל לסבכי רונן, מאשר בשקדיות המתייבשות אל מול עינינו. מיכה מזהה רשתן עוזרר מעופף מעל לזוטה וזה פרפר שמעודי עוד לא ראיתי. הוא שואב אותי מעסקי הזיכרונות בחזרה למציאות הירושלמית של כאן ועכשיו. שנינו פותחים בעיקוב זהיר אחר הפרפר, עוברים איתו משלהבית, לעוזרר וזוטה. פפיוני עצים עוד מצייצים מעלינו, אך שנינו שקועים בפרפר, באותם נימים שחורים שעוטרים את הלובן המעורפל של כנפיו. אני לא יודע אם זה קביל כצפרות יום ג', אבל אני נהנה, מאוד נהנה.

רק שמתוך ההנאה הפרפרית מצביע מיכה על עפרוני מדבר מרוחק. מה עושה כאן עפרוני מדבר? הרשתן נעזב לנפשו ואנו מתקרבים לעפרוני, שעומד תשוש על סלע גיר מבהיק בין סירות קוצניות, מתפקעות מפירותיהן. אנחנו מתקרבים והוא עומד ומביט בנו תשוש ואובד, מזמין אותנו להתקרב אליו עוד ועוד וככל שאנו קרבים קטן מקורו ומווריד, חזהו מתנקה מהפספוס המדברי, זנבו מאדים וצובע את עצמו בקצה מובחן ומובהק. שנינו מתיישבים ליד עפרוני המדבר שלנגד עינינו הפך עצמו לעפרוני חכלילי; לעפרוני החכלילי הראשון לירושלים. אנחנו מחליפים ברכות היכרות ונימוסים, שלושתנו מעט נרגשים. הרשתן עוד עושה סביבנו סיבובי ראווה, חיזורים וליבובים, אך כל כולנו שקועים בעפרוני חכלילי שעלה אתנו היום לירושלים. הוא מסביר לנו פנים ומדריך אותנו בנתיביה העקלקלים של צפרות יום ג', בבוקרו המסעיר של יום רביעי.