ירדנו מהתל ועלינו בערוץ שמטפס צפונה. הדגן ליטף את הקרסוליים. בין גבעוליו עסקו זבובי טרפן במלאכתם. פפיון הרים הוסיף מסלסוליו ועמודי תפרחת כחולים של לשון-פר סמורה הגיחו מתוך הירוק הדגני. השמש הציצה לרגע והציתה סביב הפרחים זהרורים בצבע נחושת קלל. זהרורים זערוריים תזיזיתיים, שרק כחול הפרחים מרגיעם ומביאם לעצור לרגע ולמצוץ צוף בתאווה, שצריכה לבוא על סיפוקה תוך ימים ספורים; נחושות הנשרן מתענגות על פרחי לשון-הפר בחגיגת אביב מדברית וצבעונית. סביב להן כיתמיות ירושלים לוחמניות ונחושתן חומעה במנוחה על דגן עדין.
עתה מתחיל המחול שבין פרפר וציפור. צעד קדימה, שניים לאחור, המשקפת מורמת, מורדת, השבועה שלא עוד פרפר מופרת עם עוד נחושה ענוגה, שעושה אהבה עם פרח כחול. הדקות חולפות. מיכה מכריז מדי פעם על דורס שחולף מעלינו ואני מבטיח לעצמי שלא עוד פרפר, שמעתה יונף מבטי מעלה אל הנדידה המתגברת. אבל עוד כיתמית ועוד נחושת והנחישות נשחקת.
מיכה מציע שנחצה את הכביש לבתה שממערב לתל, שם מולכות הציפורים ואין פרפרים. אנו חוצים את הכביש וכאן אני נשבע לצפרות, עיניי דבוקות למשקפתי. שתי דקות חולפות, עפרונים מצייצים וכיתמית מדבר חולפת ושוב אני נלפת בתשוקה לצלם פרפר. ציוד הצפרות מסורבל, מעיק, מפריע לצילום יצור קטן ותזזיתי. אני מסיר אותו, את כולו: משקפת, תיק עם טלסקופ וחצובה, מצלמה עם זום, משאיר הכל בערימה ליד סירה קוצנית ומדלג בעקבות הכיתמית, שמדלגת בין השיחים. מיכה יורד אל הערוץ, לצלם חכלילית עצים. הכיתמית מוסיפה לדלג ואני ממשיך ומדלג בעקבותיה. הציוד נותר מאחור, כל הציוד כולו. הכיתמית מתרחקת ואני אחריה, עד שהיא נעלמת בסבך הבתה. אני עוצר, פונה לאסוף את הציוד, לשוב לצפרות, אך הוא כמו מחט בערימת שחת. המוני סירות קוצניות דומות פה במדרון. אני מסתובב כה וכה, עולה, יורד, סורק את הסירות אחת אחת. הדקות חולפות, חצי שעה עוברת והמצוקה גוברת. אני מבכה את הציוד, מבכה אותי, מחפש, מתייאש, תר ונשבר. עד שמיכה מחליט שנלחצתי דיי, וממקומו למטה בערוץ מכווין אותי אל ציוד הצפרות.
עתה מתחיל המחול שבין פרפר וציפור. צעד קדימה, שניים לאחור, המשקפת מורמת, מורדת, השבועה שלא עוד פרפר מופרת עם עוד נחושה ענוגה, שעושה אהבה עם פרח כחול.
