וכשכָּלוּ כָּל הַקִּצִּין בבקעת נימרה, התדרדר מיכה למוצא אחרון, זה שמעבר לקולות ולקלות הדעת, המוצא שאין אחרון ממנו ולא בטוח שיש ממנו חזור. הוא חיבר זוג כנפיים, זנב, מקור, ריסס סביבו מעט פרומונים של סבכי אשלים, עבר מרכפתן לרכפתן, תוך נענוע של זנב מודבק וליקט מהפירות הלבנבנים במלוא מקור מזויף. זה עבד. טוב, זה כמעט עבד, כי הסקסאפיל הסבכיי של מיכה, התדר עליו הוא משדר, מכוונן כנראה לסבכיות קפריסאיות, לא סבכיות אשלים, ותוך דקה או שתיים הקיפה אותו סבכית קפריסאית מאוהבת ועוד אי אילו סבכיות מעוניינות ממנים שונים, רק לא זו המבוקשת, המיוחלת, סבכית האשלים של ביקעת נימרה. היא סירבה להופיע לתצוגה המושקעת, שהופקה במיוחד בשבילה.
וכך גמרנו את הבוקר בבקעת נימרה, מקורים מלאים בפירות רכפתן, סבכית קפריסאית מאוהבת, רפרוף כנפיים של טסיות נודדות, חצצורנים ליצניים, שנהנו ללעוג למאמצים המגוחכים שלנו, נדידה של עקבים מזרחיים וגבתון מדבר, שלימד אותנו פרק בהלכות סבלנות מדברית ואורך רוח צפרי. ישבנו איתו עוד ועוד בעוד הוא ניזון ממלענן מנוצה, רגליו אוחזות בגבעולים, מקורו סורק אותם בשיטתיות, פולה מהם זרעים. מדי פעם הוא שלח בנו מבט, מורה לנו להמשיך ולשבת איתו, ליהנות מהזמן המדברי, שזורם באיטיות סביב. וכך ישבנו דקות ארוכות עם הגבתון, שוכחים מהתסכולים, שואפים אוויר מדבר נקי ופריחה עדינה, שברירית, של ציפורנית החולות ועוקץ-עקרב צהוב ומעלים זיכרונות מליל האתמול; לילה של ציפורי תעתוע, צבוע וירבוע.
וכך ישבנו דקות ארוכות עם הגבתון, שוכחים מהתסכולים, שואפים אוויר מדבר נקי ופריחה עדינה, שברירית, של ציפורנית החולות ועוקץ-עקרב צהוב ומעלים זיכרונות מליל האתמול; לילה של ציפורי תעתוע, צבוע וירבוע.
