זהב במשאש

אני מתגלגל על הקוצים ויודע שאשלם על זה מחיר. הפעם לא רק מחיר הקוצים שננעצים בי, או הברכיים והמרפקים שנחבטים וכואבים. לכאב כבר די התרגלתי. אני יודע להעריך כמה זמן עוד יכאב הגוף ולחכות בסבלנות לדעיכתו של הכאב. אך כעת מתרחקות שתי המשפחות במשעול המדברי, לא שמות לב שנשרתי ונותרתי מאחור. אני יודע שקטי תכעס עלי, כאשר היא תשים לב שנעלמתי ותבין ששוב צריך לחכות לי. אבל אני לא מסוגל להתנתק. לא הפעם. אני כמו מחפש זהב במערב הפרוע, כמו מחפש בודד שגילה ערוץ שזורם ממרבץ עשיר אי שם בהרים, והוא עומד במים רטוב, נדהם ומאושר. מתחתיי זורמים חלקיקי זהב, מעלי מרחפים פתיתי זהב: כתומי-קצה מדבריים, שבעה או שמונה מהם מתערסלים בין הפרחים ועליהם. היום מתקרב אל קיצו והם תזזיתיים ורגועים בה בעת, מתמסרים למצלמה ואני מתגלגל בין ובתוך הקוצים, מצלם מזוויות שונות ולא מסוגל להתנתק.

המשפחות נעלמו מזמן בפיתולי הדרך, לא נותר מהן אף עמוד אבק. לבסוף אני קם ומדדה בעקבותיהן, מלווה בצינת הַגֵּב בגופי, שריקות סיסים, זיכרון של נץ גדול, צלליות מדממות של נוריות ותחילתה של נדידת דיות.

ים המלח נפרש תחתיי מסביר פנים, זוג עיטים ניציים חולף מעל וממול מתכוננים הרי אדום לצביעתם בסומק של שקיעה מדברית. הקבוצה הקטנה מחכה לי על איזו גבעה עלומה וקטי יורדת ממנה לעברי. היא ניגשת אלי וגרוע מכעסה כלפי, הוא החשש שהיא חשה לי. איך כך נעלמתי בלי לומר מילה. מבטה נוזף ואני משפיל בשתיקה את מבטי. כולם קמים והולכים ואני משתרך נזוף בסוף השיירה הקטנה וממלמל לעצמי: "את תביני, אני יודע שאת תביני כשתראי את התמונות".