בבריכות החמצון של כפר המכבי אני ובמבה מתעוררים מהריח, מבינים שהגענו לגיהינום, אבל מין גיהינום כזה, שבקצהו מבצבצת ביצנית צהובת-רגל, גיהינום גן-עדני שכזה. יואב מנהג אותנו בין הבריכות, השלוליות, המשאיות והצוצלות, עד לאגם היפה, שבקצה המתחם. אגם שגן-עדן קטן עליו, אגם שכל כולו שווייץ הקטנה, בלב עמק עכו; אגם שיופיו ניגר ונאגר ביריעות פלסטיק ונכלא מאחורי גדרות, כדי שלא יברח ויעוף למקומות אחרים. אגם שוויצרי קטן, שבתוכו פוסעת מעדנות הביצנית, מדי פעם עוצרת להקיא את נשמתה ושבה ליהנות מהנוף. בחיי שאני מבין אותה, מבין ומברך כל אחת מבחירותיה עד כה: לטעות בניווט, לטעות בניווט עד כאן, לטעות בניווט ולבלות פה, בלב הפסטרוליה השופעת הזו.
עכשיו גם יהונתן וערד מגיעים ואנחנו מקימים מחנה אלפיני קטן ליד הגדרות, מתבשמים מריח הפסגות של עמק עכו, קורנים מהביצנית ורגליה הצהובות. רק שהיא מעט מרוחקת לנו, ממוסכת קלות על ידי הגדר. קצת מעצבן, על אף הנוף. מאיר נמצא בצד אחר של הבריכה המגודרת, וכולנו יחד מביטים בביצנית, בשקיקה מרוחקת. עובדים מגיעים ופותחים למאיר שער סמוי והוא נכנס לגן העדן האבוד, לממלכתה של הביצנית, כמעט ונופל על ברכיו לנשק את הקרקע הברוכה, המסריחה. אנחנו מביטים בו בקנאה עמוקה (ומבליעים קללה), אוי כמה שהוא קרוב אליה. רק שרכב העובדים עובר בסמוך לביצנית ומבריח אותה לעברנו והיא נוחתת בסמוך לנו, בבריכה שנראית כמעט טבעית. עכשיו זה הזמן של מאיר להיות לכוד מעבר לגדר ולהביט בנו בקנאה (ולהבליע קללה): איך אנו כמעט ונופלים על ברכינו לנשק את הקרקע הברוכה, המסריחה.
בבריכות החמצון של כפר המכבי אני ובמבה מתעוררים מהריח, מבינים שהגענו לגיהינום, אבל מין גיהינום כזה, שבקצהו מבצבצת ביצנית צהובת-רגל, גיהינום גן-עדני שכזה.
