והאוטו של אייל מצטרף לקולות השדה בחריקות ואנחות, ואנפית בקר אחת, צחה כשלג ותמה, טועה לחשוב את האוטו הגונח, הגועה, לעדר פרות שלם ונוחתת בסמוך אליו, בוחנת אותו בדקדוק רעב. וכשהיא מגלה את טעותה היא חומקת, נבוכה, אל בין החמדים, צווארה המטלטל משלח אותנו אל הערוץ בו פורחים המתננים וסבכי ערבות מתרונן מראשיהם, ועשרות אוכלי זרעים מוסיפים בו צבעי ירוק ואדמדם למדבר המנץ והמלבלב: ירקונים ותפוחיות, גם דרורים ספרדיים. ומעל לנו מפכה פרפור של קטה גדולה ומתחת נחליאלים לבנים, ובתווך להקה מעורבת של סיסים ודיה דואה בעצלתיים. ושלושה צפרים אבודים במשוגותיה של עונה הפכפכה.
וכשאנו מטמיעים די חום בגופינו, אנחנו נוסעים לחפש פפיון צהוב ומוצאים במקומו ירוק-כנף צהבהב ומבחינתי, בשעה המאוחרת הזו של היום, כבר אין הבדל של ממש בין צהוב הציפור לצהוב הפרפר, ואני נדחף הלאה לעוד פרפר ועוד אחד. ואייל, שאין בו סבלנות רבה ליותר מאשר זוג כנפיים לברייה אחת, מדרבן את מכוניתו הגועה, וביחד הם יוצאים למרחבים, לרעות עדר מדברי של חרמשונים גדולים.
ומיכה ואני נפרדים מנאות חובב, נוטשים את היפה שבמקומות הכעורים, ויוצאים למרוץ עם סוס אציל, מצח אל מצח, פעם מקדים הוא, פעם אנו, ואז אנו מאיצים, מותירים את הבל פיו מאחור ודוהרים בעקבות צמרירי הקדד ומוצאים במקומם אתון הדור במיוחד: זנב סנונית נאה, שמעט דומה ומעט שונה לעפרונן גמד; כמותו תזזיתי וממריא, כמותו ממטיר עלינו ממרומים את כל טובו; לא את קולותיו אמנם, אך את כל יופיו וצבעיו.