בינתיים מתאספים במטעים יותר קיכלים מבכל החורף הזה. חלקם מוסיפים את שירתם הקטועה לשירת האביב של יתר הציפורים. כן, כולן עתה שרות, גם הבזבוזים מנסרים את האוויר ועלוויות החורף מנסות את קולן. על עץ האשל הידוע מכונסים להתוועדות עדת עורבנים, שני שחרורים וכמה פרושים. קיכלי רונן פורח מהעץ במעופו החיצי ומוסיף שריקה חדה. קיכלי אחר נוחת עליו, מעט גדול יותר, מגוון יותר בגווניו: קיכלי אפור ראשון בחולדה ודווקא בחורף הזה, שכל כך ממועט קיכלים הוא. משתלב יפה האפור בין ענפי האשל. אני מנסה להשתלב בין הקנים, להרוויח עוד כמה דקות של אושר בחברתו, ולבסוף הוא פורש את כנפיו ונעלם במטע הרימונים, לא לפני שהוא ממלא אותי באנרגיות לעוד ששים השכמות בוקר מוקדמות, אולי יותר.
ואני חוזר הביתה, ומתחיל לעבור בגשר של כאב הראש, פסיעות קטנות, מיוסרות, דקה אחר דקה, סופר את השעות, מסכם סיכומים ועוד סיכומים, עד שתבוא השעה היעודה. וכשאחר הצהריים מתדפק על דלתי, אני נוטש את הסיכומים ונוסע עם רוני לתצפית ינשופים בשדות גלאון. אולי חשכת הלילה תהיה לי אור באפלה, תקל על הכאב, שמוסיף וקודח בראשי.
ואני חוזר הביתה, ומתחיל לעבור בגשר של כאב הראש, פסיעות קטנות, מיוסרות, דקה אחר דקה, סופר את השעות, מסכם סיכומים ועוד סיכומים, עד שתבוא השעה היעודה.
