משחקי אביב

מעץ סמוך מוסיף סבכי שחור-ראש את שירתו שלו, המטרטרת, העזה מעט יותר. טבעת עינו האדומה, בוחנת את הפשושים בבוז השמור לקטנים ממנו, ואת הרקיע בחשש השמור לנץ הנסתר. באחת משורות המטע אני מאתר ערימה של אברות תור מרוטות, שתי ערימות של אברות תור מרוטות, שריד לארוחותיו של הנץ, שוודאי גם כעת משחר לטרפו. נקבת הסבכי נמשכת לשירתו של הזכר, מכרכרת בין נטעי הרימונים, זוקרת את זנבה, מטה את ראשה, סבה סביב הזכר ודוחקת בו. אך הוא עסוק בשירתו, עסוק בלאיים על זכרים, שחושקים אולי בנחלתו.

נקבה של בז מצוי סוקרת את סביבתה בשעמום מעושה. במקומות אחרים כבר ראיתי בזים משתדכים לזוגות, זו עוד נותרה ברווקותה. בסמוך לה שר שחרור ומעט רחוק יותר, משליך עורב אפור אגוז פקאן, מצמרת של עמוד תאורה. אני חוזר ונזכר בעורבי המזרע מערבו של יום האתמול בשרון; איך תלשו לעצמם פקאנים, באור שקיעה לא רך, מאוד לא רך. הענפים הקרחים של עצי הפקאן יצרו סביב גופם הכבד והשחור מסגרות שבורות, מקוטעות, רק מקורם העבות התבלט על רקע העצים המקלישים. כאן, בחולדה, עוד עומד אותו עורב יחיד ומשליך את האגוז הבודד, מנסה לנתצו על הכביש הסלול והאגוז בשלו; עומד במריו ומתריס כנגד העורב.