משהו נוסף מבהיל את היונים שפורחות לעוד מעוף מכשף. השדה מתרוקן מהן באחת והאוויר שמעל מתמלא במשק המחריש של כנפיהן. כמה אנפיות בקר ממריאות בעקבות היונים באי רצון בולט וממהרות לחזור ולנחות בשדה, לפתל את צווארן אנה ואנה וללקט גרעינים מבין הרגבים. בהדרגה מתפזר הנחיל ומתפרד לנחילים קטנים, שזורמים מטה כנחלים, נוחתים לאגמים קטנים ונקווים לאט לים יונים גדול ומאוחד. זוג צוצלות חלודיות מהדסות בשולי הים האפרפר. הזכר זוקף את צווארו ומנפח את צווארו במחוות של חיזור, נכון למחזור קינון נוסף. אך לנקבה היה די והיא הודפת אותו מעליה, מהדסת אל בין היונים ונבלעת ביניהן. הוא מטביע את אכזבתו בגרעיני תירס שהוא מלקט ובולע. משהו לא ברור מפריח שוב את ים היונים לנחיל אווירי. קשה לבדל את הנחיל ליונים הבודדות שמרכיבות אותו. לא ברור היכן מסתיימת אחת ואיפה מתחילה אחרת. מדי פעם נמלט ניצוץ של עין מפוחדת, או נוצה נמרטת צונחת לאיטה. אך מלבד אלה, היונים נבללות לאותו נחיל קיבוצי שמחולל ונוחת יחדיו.
צקצוק של צטיה מסתתרת מושך אותי אל חלקת הרימונים העקורה, אל מערומי הענפים הכרותים. הצללית של הצטיה מקפצת בתוך אחד המערומים. נחיל יונים בינוני חולף מעליי, ממהר להתמזג עם הנחיל הגדול, מפזר סביבו את משק הכנפיים המחריש, את משבי הרוח הכמעט קרירה. חושיי רוויים, מוצפים. אני מנסה לבודד את צקצוק הצטיה ממשק הכנפיים ומבחין במקומו בעין ענוגה של תור מצוי צעיר, מתנוצצת אליי מהמערום. השירה המטרטרת של אביו משתרכת כדוק רך ממטע הרימונים והתור הצעיר לוטש בי מבט רהוי. אני מנסה לחייך אליו, אך מה לו ולחיוכים. הוא נדרך. אני לוקח צעד אחורה, להרגיעו. אך הוא נבהל ופורח, עף לכיוון ממנו בא טרטור אביו.
