כשלבסוף, בשעה תשע, אנו באים בשערי החרמון גופי כולו כבר חומר בתאוות צפרות, רוגש וגואה על גדותיו, כי כל הבוקר לא יצאתי לצפר. נותרתי ספון בחדר המלון, נושא על כפיים את יום הנישואין. מתהפך על יצועי והופך עוד עמוד בספר, ממתין לקטי שתתעורר, להראות לה את צפונות החרמון. להנחות אותה בכל אותן פינות עלומות, אליהן אני נעלם פעם או פעמיים בשנה, מעפיל להר עם עוד צפרים. פה פונים ימינה בגבעות הקרב לראות צחיחנית חרמון ושם שמאלה לחצוצרן חרמון ואל משפחה של באריות. או סביב הרכבל התחתון והעליון, משחקי המחבואים הקבועים עם חכלילית חרמונית והתופסת המתמשכת עם גיבתוני סלעים וגיבתונים שחורי-ראש. ההצצה הרגילה במעלה גולני בשביל סיטת צוקים וירגזי חרמון וכל אותם מקומות בהם אנו מתרוצצים אחר בזבוזי לבנון שמתרוצצים ומסיכה מוקיונית על פניהם. והאירניה המסתורית לה אני אף לא מייחל, בטח לא כעת, כשעונת הקינון באה לקיצה. אך מה אכפת יהיה לי להסביר לקטי על מעלותיה המופלאות וצבעיה הנשפכים. אדריך אותה בכל אותם משעולים ודולינות וסלעים מבוקעים. פעם אחת אקח על עצמי את תפקיד המבוגר האחראי, שבדרך כלל אני מותיר לצפרים האחרים, ואומר לה לארוז לבוש חם ולהתמרח בקרם הגנה. כי החרמון יכול להטעות, להיות בה בעת קר וקורן, קפוא וצורב, ערפילי ושמשי, ותמיד תמיד נשוב רוחות סערה.
כשלבסוף, בשעה תשע, אנו באים בשערי החרמון גופי כולו כבר חומר בתאוות צפרות, רוגש וגואה על גדותיו, כי כל הבוקר לא יצאתי לצפר. נותרתי ספון בחדר המלון, נושא על כפיים את יום הנישואין.