אני ממשיך ומתכווץ בחישת הקנים וחש את סערת השריקות השרקרקיות של להקות ששוטפות את שמי חולדה, נוהרות דרומה ונוהרות באור הזריחה הסתווית. עורי מסתמרר מיופיים של השרקרקים והם עוצרים בשדה הקצור ומצטופפים על השלפים המזהיבים וממריאים וממהרים בעקבות החרקים ומציירים בצבעיהם קשתות של ציד מעל לשדות. וממערומי הרימונים הכרותים ומושלכים מגיעות צניפות צהלה של זוג בזים מצויים שלמרות שהקיץ הקץ על הקיץ הם מזדווגים שוב, כמו חשים אף הם כי המוות מתדפק על דלתם ואין עוד טעם בחישובים הגיוניים של חום וקור וגשם שאולי יבוא ואולי לא. גם זכרי הצופיות מצטופפים ומנהלים קרבות ראווה, כמו מתכוננים לעוד מחזור רבייה. שירתם מתקיפה אותי מכל העברים ולרגע אני נותן לעצמי לטבוע בה, לשכוח ולהדחיק, אבל הנה עוד זוג מטוסים ממריא לתקיפה ובדרכם גם מפוצצים את הבועה שלי ומותירים אותי חשוף לעולם ולדרכיו.
זכר צעיר של זרון סוף, תכלת אברותיו מניצה, בא ממערב. גולש לאורך החישה, מבטו נעוץ בקנים, לאתר ציפור לא זהירה והוא כה מרוכז במלאכתו שהוא מאבד את זהירותו שלו וכשלבסוף, מטרים ספורים ממני, הוא מבחין בי–שפוף מבפנים ומבחוץ–הוא שובר מהר ונוסק ונעלם מעבר לקנים, מותיר בעורי את מכוות מבטו ואת חתימת צלליתו. ציוצי גיבתונים מצטלצלים ואני מנסה לשכנע את עצמי שאני מבחין בין הגבוהים וצווחניים יותר של גיבתוני הגנים והגבוהים וצווחניים פחות של אדומי-המקור, ומדי פעם מתגלה לי חזה או טבעת עין ולעתים אני צודק ולרוב אני טועה. אך הגיבתונים כאן ומרוממים את רוחי, גם הקניות הקטנות שמתקדמות בקנים והעלוויות האפורות שמשרקרקות ומרפרפות מול חסות המצפן הזקופות, אולי המצפנים היחידים שעוד מתפקדים. ואני קם ומתנער, מנער מעליי את שברי הקנים ואת קצת האור, מניח לצללים לשוב ולהתיישב בי וצועד חזרה דרך עוד גיבתונים ודרורי בית וחוחיות שממשיכות לעלוז, אוכלות ושותות כי מי יודע מה יילד יום.
זכר צעיר של זרון סוף, תכלת אברותיו מניצה, בא ממערב. גולש לאורך החישה, מבטו נעוץ בקנים, לאתר ציפור לא זהירה והוא כה מרוכז במלאכתו שהוא מאבד את זהירותו שלו וכשלבסוף, מטרים ספורים ממני, הוא מבחין בי–שפוף מבפנים ומבחוץ–הוא שובר מהר ונוסק ונעלם מעבר לקנים