בזים וזיכרונות

כל הזיכרונות האלה מציפים, רק משפחת הבזים אינה וחשש מתגנב שהחמצתי אותם השנה. אך אין זה סביר. כבר כמה שנים שאני מגיע לכאן כמעט כל שנה במועד הזה, גם בשנה הארורה ההיא לפני שנתיים. והם תמיד כאן. פרחו כבר מהקן, עצמאים כמעט לגמרי, אך עוד צמודים לסביבה ולהורים, מקבלים הנחייה ואימוני ציד שוטפים, כי על המעוף הם כבר השתלטו. רק הציד של הציפורים המהירות האלה מהווה עוד קצת בעיה. זמנית. הפעם מלווה אותי שחף וזו אף הייתה בקשתו: טיול מדבר בחופשה מהצבא ואני שש למלא את מבוקשו, כי מדבר ושדה בוקר ובזים שחורים ושחף. "מה שטוב הוא טוב וטוב מהטוב". רק שיבואו הבזים כבר וימלאו את השקט בצרחות מטילות המורא.

בז מצוי חולף, קורא קצת ושוב שקט. אני גולש לסיפורי בזים, שחף עונה בסיפורי כדורגל והמדבר משיב בשקט השופע שלו, בחום שמתמתן בצל שנופל מקיר הקירטון. חצי שעה חולפת כמו הרוח הקלה שנושבת בין קירות המפל. המחשבות החופשיות משייטות להן מעל לתהום, עד שהן מתחלחלות משורה של צרחות מקפיאות דם וממהרות להימלט אל בעליהן. אני נדרך והנה הצללית הראשונה של בז צעיר נישא על כנפי החרמש שלו ועוד צעיר דבק בעקביו והורה אחד והם רודפים אחד את השני ואת השלישי ומלבישים חיוך רחב על פנינו וההורה מוסר תוך כדי מעוף זנב תלוש של סנונית לאחד הצעירים והצעיר מקבל וממשיך בצלילה אל הקיר ואני בטוח שהוא יתרסק לתוכו. אך הוא, בקלילות מעוררת קנאה, בולם את מעופו בפרישת כנפיים מהירה. שולח את רגליו, בטפרי אחת מהן אחוזים שיירי הסנונית, נוחת על שן סלע ומתחיל למרוט נוצות ולכרסם בבשר הציפור.