קבוצת נשים מתקבצת על גדת האגם הקטנטן. אשדים חרישיים ורציניים של שיער שחור וחלק. סדרה של קידות ברכה מנומסות ואז, משילות מעל עצמן את הרצינות הכבדה, פורצים מהן צחקוקים ועיצורים מתרוצצים ועליצות שהייתה עד כה כבושה. בפינה אחרת של האגם, על דפי סלע שטוחים ודקים, למרגלות פגודה צפה, לשה לעצמה אישה נישה של שלווה רגועה. תנוחה שקטה, נשימות איטיות, חרישיות. מתרכזת בנקודה פנימית שבתוכה, דוחקת מעליה את שאון העיר הרוגש ומתדפק עליה מבחוץ. נשימות איטיות. חריצי עיניה מצטמצמים, נעצמים. מטה ראשה מעלה, אל פיסת השמיים שנחשפת בין גורדי השחקים ולמרות עיניה העצומות, נשלח מבטה ומגיע לשמיים, שקט ועמוק. זוג ברווזים עקודי-מקור שוחים בקרבתה. אין בה ולו תנועה אחת שתעורר בם חשש והם קרבים אליה עוד ועוד, שוחים בין צבעי ההשתקפויות השונים: אדום שלכת, ירוק עלווה, נצנוצי חלון, כחול שמיים והלבן הענני. אני מתמלא קנאה באשה, ביכולתה להתרכז ולמשוך את הטבע לקרבתה. אך אני מלא גם בתנועות תזזיתיות, כמו של הירגזים האסיאתיים. פוחזים ושובבים, כמו ירגזי ישראל, גם דומים להם מאוד בצבעי צהוב שחור ולבן. מקפצים בין העלים, על הענפים הקרחים, אל תוך הצללים. עוד שלוש נשימות חרישיות והאשה קמה, מזדקפת וממהרת להצטרף לקצב החיים המטורף שסביב לפארק. נטמעת בו ונעלמת בהמון האדם.
קבוצת נשים מתקבצת על גדת האגם הקטנטן. אשדים חרישיים ורציניים של שיער שחור וחלק. סדרה של קידות ברכה מנומסות ואז, משילות מעל עצמן את הרצינות הכבדה, פורצים מהן צחקוקים ועיצורים מתרוצצים ועליצות שהייתה עד כה כבושה.
