ערפל כבד רובץ על עמק צורים והוא לועט את המראות, מעמעמם את הקולות ומטשטש את תחושת הקור באצבעות. אפור זר ומנוכר שורה בכל, עוטף את הנוף, מעלימו ולא מותיר מאום מלבדו. רק פנסי רחוב שמבליחים בהבהובים חיוורים וקריאות מעומעמות של עורבים מבולבלים. טיפות אחרונות של גשם לילי נבלעות בערפל ונובטות כאגלים קטנים שמתעבים בקצות ענפים והם אפורים כליל, כמו לכדו בתוכם פיסות נמלטות של הערפל. הבל הפה מיתמר ומצטרף לגוף הערפל שמרחף ואופף הכל. גם את הידיעה שאי שם בתוכו חבוי העמק המוכר על עציו וציפוריו, ואת ההכרה שמעבר לו פרושה העיר הניעורה, שטרופה עכשיו בערפל והתאיינה לחלוטין, מלבד אותם איי תאורה קלושים וצפירה אקראית של מכונית שחמקה מלפיתתו האיתנה של הערפל.
השביל חָלָק מהלחות שהתעבתה עליו וצעדיי בו אינם בטוחים. פסיעות קטנות וזהירות. הוא לוקח אותי מטה וצלליות של עצים מתחילות להופיע, לקבל ממשות מתעתעת, ערטילאית. עדינה כמלמלה. עלים מרחפים באפור ומאווששים, ענפים מתנועעים מאי שם, גזעים נחבאים מאחורי איפול ערפילי. בולבול מפטפט בעצבנות ועפצי האלה השירו מעליהם צורה וצבע. צמרות ברושים פוקעות את המסך האפרורי, חודרות בעדו ומתגבהות סביבי חדות כמחט. הן היו דוקרות את השמיים, לו רק היו כאלה בנמצא. בראש כל ברוש מתנוססת צללית של עורב. לא יותר מאשר צללית מעובת מקור. העורבים עומדים בִּקְצֵה קָצֶהָ של הצמרת, מזדקפים על קצות הטפרים ומותחים מעלה את גופם, כמו מנסים להרחיק עצמם ככל הניתן מהים המוזר והמאיים שמקיפם. מדי פעם קורא אחד מהם קריאה עגמומית ומעומעמת, אולי געגועים לשמיים הנעדרים. לפעמים משיבים לו חבריו וקריאתם מהדהדת מהערפל. עורב מנסה להמריא, טופח בכנפיים הססניות, מנתר וחוזר להיאחז בצמרת, לא רוצה לטבוע באפור הסמיך. עורב שני אוזר יותר אומץ, מנתר ומתנתק מהצמרת, שב אליה לרגע ושוב ממריא, קורא קריאות עידוד לחבריו והם מצטרפים אליו ומרחפים מעל לערפל המוכי. או אולי בתוכו, כי אין מעל או מתחת בממלכתו. מרחפים רגע ונבלעים בו, אולי עפו אולי נטרפו. אין לדעת כי קריאותיהם אף הם אבדו.
בראש כל ברוש מתנוססת צללית של עורב. לא יותר מאשר צללית מעובת מקור. העורבים עומדים בִּקְצֵה קָצֶהָ של הצמרת, מזדקפים על קצות הטפרים ומותחים מעלה את גופם, כמו מנסים להרחיק עצמם ככל הניתן מהים המוזר והמאיים שמקיפם.
