גשם טורדני בא מהים וממשיך אל יפו ואל צפצופי המכוניות והמולת העיר. להקת היונים שהידסה על המדרכה וליקטה מהפסולת ממריאה בפתאומיות. בְּעָתָתָן מטפסת בגבנו ומדקרת בעורפנו. המבט עוזב את הים ומעפיל מעלה, שם בז נודד נבלם בצלילתו אל היונים בידי שני עורבים גברתניים. הם נאבקים בו ומציקים לו והוא משיב להם מלחמה שערה ומתמרן ביניהם כרוח סערה. בולם עצמו תוך כדי מעוף מהיר, מפתל לכיוונם את ראשו, מזהה מרווח זעיר בין השניים, צולל דרכו ונוסק אליהם מלמטה, משלח בהם כסלים אימתניים וטפרים חדים. הם נרתעים מעט, אך סוגרים עליו שוב. מתחצפים. השלושה נסחפים כגוש צפוף אל מגדל השעון וחגים סביבו, סיבוב אחר סיבוב, עם כיוון תנועתו ונגדה. הבז מושך אחריו את העורבים, פעם רודף ופעם נרדף, נוסק וצולל, מוליך אותם ומלהטט בין שניהם, מפתה אותם להתקרב עוד ועוד למגדל. אברותיו כמעט וחובטות במחוגים, מסיגות אותם אחורה, כמו נאבק הוא בעת ובעונה אחת בעורבים ובזמן, מנסה להביס את הציפורים ולבלע על הזמן את זרימתו. העורבים ממשיכים לרדוף בחורמה אחר הבז, אך זרימת הזמן הזו, שבאה אליהם מכל עבר וממשיכה לכל כיוון כמו גלי הסערה הזועפים ומתנפצת עליהם כמו משברי הים העזים, מבלבלת ומאיימת, והם מאבדים כיוון, מקרקרים במורא לא אופייני ונסוגים. הבז מצמיד את כנפיו לגופו במחוות ניצחון, זוקר את גופו וצולל במהירות קטלנית אל היונים, כמו לא חלפה לה אף שנייה ומעוף הציד שלו מעולם לא הופרע במרדף העורבים.
