חיים, כלב שלי מוצלח
סבב מלחמה נוסף | מרץ 2026
שיבה זרקה בשפמו של חיים ובלחייו. שנות חייו הכלביות מדביקות את שנותיי ושל שנינו מפגרות אחרי שנות הקרב הישראליות ואחרי האביב שכבש את שדות חולדה, אך מתנהג כמי שמשהו דולק בעקבותיו, כי הוא ממהר כל כך להימלט ולחלוף. הגדילנים מתנשאים מעל לחרדלים, שאיבדו מרעננותם. הם מתחילים להדיף ריח כמוש שדבק בנעליים ובמכנסיים וחיים אוהב כל כך לרחרח, תוחב בהם את חוטמו ומתמסר להנאה שבהרחה. פיצוי לראייה הפגומה. שלווים נודדים נחבאים במעטה הצמחייה ומפכים את הפואמה האביבית שלהם: פק פק פק, פק פק פק. לפעמים הם פורחים מתחת לנעליים ועפים מעל לפרחי החרדל ובין גבעולי הגדילן, עד שנשמטים מטה להיעלם תשושים במעטה הסבוך. סבכי קוצים ממריא מראש שיח למעוף ראווה, מלהג את שירתו שהיא מתוקה ועוקצנית גם יחד. היא משתרגת בשירותיהם של סבכי שחור-כיפה, שחור-ראש וטוחנים, לכלל קקופוניה שפורחת מעל לשדות ופוקעת ברעמי המראה של רביעיית מטוסי קרב עמוסי חימוש לעייפה. הם צוברים גובה ופונים במהירות לאחת מזירות המערכה שהולכת ומשתרגת כמו שירתו של האביב, רק חסרה את הנחמה, המתיקות והתקווה שבה.
הגדילנים מתנשאים מעל לחרדלים, שאיבדו מרעננותם. הם מתחילים להדיף ריח כמוש שדבק בנעליים ובמכנסיים וחיים אוהב כל כך לרחרח, תוחב בהם את חוטמו ומתמסר להנאה שבהרחה. פיצוי לראייה הפגומה.
חיים כבר מכיר את השגרה ולא טורח להתעורר כשאני יוצא לסיבוב הבוקר. גופו מתעגל סביב עצמו, חומת מגן מפני המציאות העכורה וההשכמות המוקדמות שלי. סיסי חומות מזדווגים בשריקה נרגשת, מסתחררים וממטירים מטה טעמים של חירות בלתי מושגת. זוגות של תורי צווארון ממריאים, עפים צמודי גוף אפרפר, משיקים כנף בכנף. כנפיו בכנפיה, טפיחות משותפות, מַשָּׁקִים חשקניים. מעופי ראווה של עפרונים מצויצים שנוסקים רוננים בין המטוסים הממריאים, הם אף הם הופכים לנקודות קטנות בשמיים. גל הקור מתחלף בקרירות אביב רגילה, הבוץ מאירוע הגשם האחרון מתייבש לזיכרון, שעוד יהפוך לגעגוע. זמזום דבורים ונקבה עמלנית של צופית, נושאת אניצים לארוג את קינה. זכרי הצופית עוסקים בקרבות אוויריים מסחררים ומבריקים. פרפרי לבנין מרחפים מפרח לפרח, מנצלים את לחלוחיתם האביבית עד לסופם. תלוליות תחוחות של חולד נעלמות אל תוך מטע הרימונים שלובש ניצנים ועלים צעירים, צבעי אדמדמות רעננה. חוגלה חומקת אל בין צללי המטע, כרוון ממריא מהם בשריקה. אני מתעקל בין מערומי הרימון העקורים, בין עלוויות חורף שרות, סבכי טוחנים במרדפים תזזיתיים ופפיוני שדות שפורחים בבהלה, מוסיפים ציוץ כפול להמולה. המכנסיים והנעליים רוכשים את ריח החרדל הכמוש ומהבית עולות היללות של חיים, שמריח שאני קרב ובא לצרפו לסיבוב הבוקר. אני פותח את הדלת ומנסה להשקיטו, כי כולם עוד ישנים. אך ריח האביב עולה באפו וממריצו, גם שלפוחית השתן המלאה. הוא תוחב את אפו עמוק במכנסיי, מרחרח ומילל במחאה. אני מספיק להסיר מכתפי את המצלמה, לפשוט שכבה עליונה ולטפטף טיפות לעיניו הדוויות. אני עונד לצווארו קולר ונמשך אחר גופו הגדול שממלא את מסגרתה של הדלת.
אני נגרר אחריו, עוצר כשהוא כורע להשתין ונגרר שוב אחרי זנבו המכשכש. פשוש מטרטר. אנחנו מתקדמים בנתיבים שעוקפים את הכלבים האחרים, כי אמנם זרקה שיבה בשפמו ובלחייו והוא למד דבר מה בשנתיים וחצי האחרונות, אך לא איך לחיות עם כלבים אחרים. הוא נלחם בהם בעוז, נכון יותר בצלליותיהם, שהן הדבר היחיד שעיניו הסומות למחצה רואות בבהירות. כלומר היה נלחם בצלליות, אלמלא הרצועה שבאמצעותה אני נאבק לרסנו. מוליכי הכלבים נבהלים, אני מחייך חיוך שאמור לשדר שלווה, הם מגבירים את קצב הליכתם, חולפים אותנו ומפליטים קללה או שתיים. חיים מנער את ראש האריה שלו בסיפוק של ניצחון, מתיז רוק לכל עבר ונבהל מהצל המתנער של עצמו. חיים, כלב שלי מוצלח. הוא מושך אותי לגדילן, ממנו פורחת בבהלה דררה צורחת. הוא מביט בסקרנות תאוותנית בקוץ העסיסי, טועם מהעלים הבשרניים, נדקר ונסוג עייף מהרפתקת הבוקר המתישה.
. המכנסיים והנעליים רוכשים את ריח החרדל הכמוש ומהבית עולות היללות של חיים, שמריח שאני קרב ובא לצרפו לסיבוב הבוקר. אני פותח את הדלת ומנסה להשקיטו, כי כולם עוד ישנים. אך ריח האביב עולה באפו וממריצו, גם שלפוחית השתן המלאה.
את שארית היום כבר נבלה בבית, מתלטפים ומשווים שערות שיבה, כל אחת ואחת מהן הצדקה לעצלתיים בהם אנו מעבירים את המלחמה. ממרום גילנו אנו רוטנים באכזבה מהעולם ובאזעקות נמלטים לממ"ד בעידוד הדדי. בין אזעקה אחת לאחרת, בין ליטוף לגיפוף, ומאחורי עיניה הבולשות של נגה, אנחנו משכללים לכלל שלמות את טכניקות ההאכלה העודפת. נגה כועסת עלי על שאני מאכיל אותו יותר מדי, ואני מושך בכתפיי, מפנה אותה למלחמה ולצורך של כולנו באכילה רגשית. היא נוזפת בי שזו האכלה רגשית. חיים מטה את ראשו, משפיל את אוזניו ותולה בי מבט תלותי ומפציר. הרגעים האלה שאני והוא אל מול העולם כולו. אז אני נשבר ושולח לו חתיכת תפוח בהיחבא. בחוץ מצווח סיקסק ועוד רביעיית מטוסים שואגת. בקרוב תבוא האזעקה, אחריה עוד מטוסים ועוד אזעקה. פניו של ניצחון מוחלט. בין לבין אנחנו חושבים על ארוחות. חיים כבר יודע שאין טעם להשחית מאמצים ולבוא למטבח כשנגה או נימרודי מבשלים. הם קשוחים ומקפידים על משמעת. אבל באיזשהו אופן טלפתי, הוא מתייצב במטבח עוד לפני שאני מעצב החלטה שבא הזמן לחתוך סלט. מתייצב מתחת למשטח החיתוך, מגיר מפלים של ריר ובולע בשקיקה שקטה כל שאני משליך לעברו מאחורי גבה של נגה. עד שהיא תופסת את שנינו, מרביצה בי עוד שיעור על חינוך ומשמעת ועל כמה שחיים השמין ומה יהיה איתי. הוא ואני מהנהנים בהסכמה מלאה, מחכים שהיא תפרוש להתכונן לעוד מבחן וממהרים לחזור למטבח, שם אני חותך לעצמי חצי מלפפון והוא לועס את החצי השני ומלקק את גביע היוגורט שאני מושיט לו, מלבין כשלג את נימי השיבה הכסופה שזורקים בסנטרו.
