הנדירה מגדור

שיחנית צהובת-בטן בשמורת גדור | 16 במאי 2026

אור הבוקר מתגלגל על דָּכְיָם של הגלים, קול חיכוכם ביבשה: הרחש התמידי של התנפצותם על צוקי הכורכר, של ליחוכם את רגלי הסלעים, של ערבול ראשיהם הנוהמים כשהם מסתערים אל החוף בזעף קצפם. קול הים הקבוע, שכל החיים פה מתכווננים לפיו. הסבכים שחורי-הראש שמציצים מסבך השיחים ומאמצים את מקורם לשיר ולגבור על נהמת הגלים, טרטור הפשושים שחומק מהתנפצות הגלים על סלעי הכורכר, פירחון הירגזי שמגביר את תחינתו להוריו, שתעלה שוועתו הרעבה אל מעל לאוושת הים. טורי הנמלים הזעירות, שחרש הילוכן על החול נבלע בקול המים הגדול, והן נושאות זרעים וחלקי עלים מְרַחֲשִׁים ונעלמות בפתחי מחילותיהן, נבלעות בהם בקצב אחיד, עוד ועוד נמלים, טורים אינסופיים וסבלניים. והמיינות שנוחתות לצד הטורים הארוכים והדקיקים ומלקטים מהם נמלים, שממשיכות לשרך רגליהן, רק שרגליהן מתנוססות פתאום באוויר, עד שנבלע הגוף הקטנטן במקורי המיינות הרועשות, שרוכנות תאוותניות ללקט מהן עוד ועוד. גופי נמלים מונפים ורגליים זעירות מבעטות באוויר בבעתה, עד לבליעתן. דכי הגלים ממסך הכל, וממשיך בשלו, לתת קול לים ולשמורה, להתנפצות הגלים ולליחוך הכורכר.

הסבכים שחורי-הראש שמציצים מסבך השיחים ומאמצים את מקורם לשיר ולגבור על נהמת הגלים, טרטור הפשושים שחומק מהתנפצות הגלים על סלעי הכורכר, פירחון הירגזי שמגביר את תחינתו להוריו, שתעלה שוועתו הרעבה אל מעל לאוושת הים.

בז חופים

שיחנית צהובת-בטן

במזרח עולה השמש אל מעל למגדלי אולגה ואורה נחבט בצוקי הכורכר ומתלטף בכרי השיח המתעגלים של אלות המסטיק המרובות, שפזורות על החוליות הלחות מרסס ים. האור מקציף על הגלים ובעננים, משתקף מלמטה ללמעלה ומלמעלה ללמטה, גם כחול השמיים משתבט בכחול המים, ולמול החוף נוצרת סימטריה של כחול ושל לבן, שמים ומים, קצף גל ועננה, ורק העורבים שרבים עם הבזים המצויים שוברים את התואם המושלם, את תמונת הראי, כי הם רבים את ריבם רק למעלה. העורבים רודפים והבזים בורחים, עד שנמאס לאחד מהבזים והוא משיב מלחמה לעורבים, ובת זוגו מצטרפת אליו והקרב הופך גועש כמעט כמו הים ורועש ממש כמותו. סחרחרה כהה של עורבים ובזים, ומשבי הרוח המתגברים מצרפים את נשיפתם להלמות הגלים, לקריאות העורבים, למשק של כנפי הבזים, שגולשים מטה לעבר הים לחמוק מהעורבים, שרודפים אחריהם עוד קצת. עד שהם נוטשים את המרדף, ויורדים אל בין שיחי האלה, ללקט מזון.

להק של סנוניות רפת ולהק של טסיות, פעם זה ופעם זה, גולשים בבקיעי הכורכר, עוקבים אחרי התוואי השבור של הצוקים ומעירים בי מעט חיים, עם העייפות הזו שעוטפת אותי אחרי משחק האליאס הסוער שנמשך ונמשך אל תוך ליל אתמול, עם ההגדרות המוצלחות וההגדרות הכושלות וצעקות המחאה שנזרקו מצד לצד והצחוקים והנאצות, וגם אחרי המשחק לא באה לי השינה והתהפכתי במיטה בעוד הבוקר קרב. וככל שהוא קרב והשינה מתרחקת, כך מתרחקים גם אתרי הצפרות המושכים, למשל נחשולים והמעפיל, מקומות שימלאו את מקום הנדידה שכמעט ונגמרה. אני מתהפך וחוזר לקרוא בספר, מכבה ומדליק את האור, מהפך בדפים ומתהפך במיטה, ופתאום—לא ברור כיצד—כבר בוקר מוקדם ואני ער וטרוט עיניים, זנבו של חלום חומק ממני, גם ייסורים עצמיים בשל איזו הגדרה שברחה ממני בעיצומו של המשחק ואיך יכול היה להיגמר אחרת. אני מושך את עצמי בשקט מהמיטה כדי לא להעיר את קטי ומשרך רגליים כואבות מתשישות וגוף דואב מִלֵּאוּת, ומהעייפות שממלאה אותי אני מוותר על נחשולים ועל המעפיל. אצטרך להסתפק בשמורת גדור ובשגרה של בין אביב מאוחר לקיץ מוקדם. צפרות מוכרת ואיטית.

אני מתהפך וחוזר לקרוא בספר, מכבה ומדליק את האור, מהפך בדפים ומתהפך במיטה, ופתאום—לא ברור כיצד—כבר בוקר מוקדם ואני ער וטרוט עיניים, זנבו של חלום חומק ממני, גם ייסורים עצמיים בשל איזו הגדרה שברחה ממני בעיצומו של המשחק ואיך יכול היה להיגמר אחרת.

שיחנית צהובת-בטן
שיחנית צהובת-בטן

שעה וחצי אחרי תחילת הצפרות (אין בה דבר מלבד הים וריגושי השגרה), אני ישוב שמוט על הצוק, מטפטף אל החול את עייפותי מליל האליאס הסוער וכורה אוזניים לדכי הגלים ולפטפוט של להקי הסנוניות והטסיות. מהירותן מעט מעוררת. מעליי קרב הבזים בעורבים, סביבי הכרים המתעגלים של אלות המסטיק ופרחי עדעד כחול שמאווששים יבשושיים במשבי הרוח שבאים מהים. אל שריקתה של זו מצטרפות שריקות השרקרקים המצויים, להקה קטנה שלהם חולפת את גדור מדרום לצפון. ארובות חדרה פולטות מעשנן שמתאבך ומתעבה ומתמזג בעננים. שלוש נימפיות חורשף עוסקות במרדף סבוך משל עצמן, הכתום של כנפיהן נמרח ומיטשטש וכל השלוש נדמות אחת, שמתפרדת לחלקיה ושבה להתקבץ ולהתפרק למרכיביה. הן נסחפות ברוח ומרדפן נעלם איתן. שחפים צהובי-רגל דואים מעל לים, לובנם מתמזג בזה של העשן והעננים. הירגזים, הפשושים והסבכים שחורי-הראש ממשיכים במאבקם הנואש בדכי הגלים, אך הוא גובר על כולם, מלבד הקרב ששב ומתחדש מעליי, בין העורבים ובין אחד הבזים. עיניי הטרוטות והלאות נמשכות אל הקרב ולרגע מתהפנטות מנצנוץ שחור של סיסים מסתחררים גבוה בשמים ואז שבות לבז, ואני מבחין שכנפיו ארוכות וצרות והסוככות כהות יותר והאברות כהות פחות ושהוא נאדר ומלא עֱזוּז, והוא בז חופים שמסלק מעליו את העורבים ודואה צפונה ברחבות אברותיו.

חיוך מתיישב עלי ואני מתלבט באיזה משעול לחזור למכונית, כי כבר לא מאוד מוקדם ולגמרי לא קריר, ואגלי זיעה ראשונים נאספים בגבי כקרונות רכבת מוכנה לנסיעה. רק שֶׁמִּשִּׂיחַ האלה שלמולי מטפסת שיחנית תמוהה. עולה ומתנתקת מהעלווה הירוקה. טופרי רגליה השחורות אוחזים בענף שמזדקף מִכַּר השיח והיא מעפילה בו וחגה סביבו, ומגיעה לשיאו ושולחת בי מבט, כמו יודעת את ערכה, שיש בה את הדבר מה הנוסף ההוא שמקפיץ את שריר הלב מעבר למה שמרעידות יתר הציפורים הנפוצות, נפלאות ככל שתהיינה. והחיוך שלי נענה לה ומתרחב עוד, כי זו שיחנית צהובת-בטן נדירה ומאוחרת מאוד, והחמימות של ציפורי השגרה מתלהטת בעוד מעלה או שתיים, ועונג השגרה מתחלף בחדוות הַנְּדִירוּת. ורכבת הזיעה תחכה או תצא לדרכה, לא אכפת, כי אני כרוך אחרי השיחנית והיא מתמסרת להערצתי ושנינו מתעלמים ממוליכי הכלבים שמילאו לפתע את שבילי השמורה. היא מנתרת מעלה והיא גלויה כעת כולה ונוצותיה שטופות צהוב ודכי הגלים אופף אותה ואופף אותי וממסך את שאר היקום. רק שזבוב חולף ומזמזם בסמוך וזיק עיניה ניצת. היא נדרכת, מנתרת ונעלמת אחריו.

שיחנית צהובת-בטן והזבוב
שיחנית צהובת-בטן והזבוב