כוח אפור

גבולות | 12 יוני 2026

שוב בחולות של גבולות, על אותה הדרך שחוצצת בין השדות המושקים והדיונות שמעוטרות בתלוליות, בפסולת חקלאית ובדרכים צבאיות, שכובשות את החול עד דק ואל לס שמסתלסל כאבק. לא מעט פעמים חלפנו בדרך הזו, חוצים אותה מערבה ומזרחה, לפעמים חורגים צפונה, אל השדות, או פולשים דרומה לחוליות, האוטו נוסע עליהן כמו מפליג על גלי הים, מתנדנד מעלה ומטה. תמיד אותו הדפוס. בתחילה נראה החול שומם וחרישי, שממה נעדרת חיים, ובהדרגה, ככל שמסתגלים לקצב בו נושם החול, נחשפים הסודות הטמונים בו, מפכים ממנו כמו החום שמפעפע מגבישיו הזערוריים. גם הפעם, בוקר איטי, אפילו לא מוקדם מדי. העיניים מסכינות אט לנוף שמופרע מפעילות אדם, העור מתרגל לחום שהולך ומכביד והאוזניים לומדות את פס הקול שמורכב משקט מדברי, מסלסול עפרונים מצויצים, ומטרטור ממטרות ותורים מצויים שכמו מצויים בחיזור תמידי.

בתחילה נראה החול שומם וחרישי, שממה נעדרת חיים, ובהדרגה, ככל שמסתגלים לקצב בו נושם החול, נחשפים הסודות הטמונים בו, מפכים ממנו כמו החום שמפעפע מגבישיו הזערוריים.

רץ מדבר

וכך, בעצלתיים של צייה, נחשפים החיים הנחבאים. עין שהתעגלה בין השלפים להיות אפרוח מסתתר של רץ מדבר, גופו הזהבהב מעוטר בראשי חיצים, שהוא ישיל בבגרותו. זחל צבעוני של רפרף מסורטט לועט בתיאבון איטי את עליו השרועים של כפתור החולות. פרחים צהובים של פיגמית מצויה רוחשים בחיפושיות קטנטנות בירוק מתכתי ומבריק. צבי ארץ ישראלי רוהט ופרסותיו מעלות תימרות של לס, מעליהן דואה עורב חום-עורף, שמצטרף לתרמיקה של עוד עורבים. הם נוסקים מעלה על האוויר החם ונושרים ממנו בדבוקות קטנות, צונחים אל החול ומנתרים עליו בקפיצות קטנות ועיקשות. אנו נוסעים בתוך החיים השוקקים האלה מערבה, ואז חוזרים מזרחה, מסתנוורים מאור השמש שנשבר על גבישיו הזערוריים של החול, וזהרוריו מתפזרים לכל עבר. התלקחויות קטנות שהן כמכווה על רשתית העין הכואבת. הזמן זולג כמו שעון חול, כמו הזיעה שמטפטפת על הגב, כמו ההבנה שגם הפעם לא נראה כוח אפור, והחרטה שלא בחרנו לנסוע לראות קטות שותות. 

עין שהתעגלה בין השלפים להיות אפרוח מסתתר של רץ מדבר, גופו הזהבהב מעוטר בראשי חיצים, שהוא ישיל בבגרותו. זחל צבעוני של רפרף מסורטט לועט בתיאבון איטי את עליו השרועים של כפתור החולות.

זחל של רפרף מסורטט
חיפושיות על פיגמית מצויה

החול נושם, נכבש בגלגלי המכונית המפליגה עליו, עף לצדדים ולש עצמו לצורות דמיוניות כמו אותן תלוליות בצורת ארמונות בצד הדרך, הדיונות העגלגלות מדרום לנו והגוש המסתורי הזה, שמגיח כמעט מתחת לגלגלים: גולם גולמני מחול, שיוצר עלום הפיח בגופו חיים, והוא רץ לפנינו במהירות מפתיעה. שבריר השנייה שלוקח להבין ולזהות, והשבריר הנוסף לבלום את האוטו. כי מסה מזוקקת של מוצקות שרירית ומשוריינת, דרישת שלום דרקונית מפרה-ההיסטוריה שכותבת עצמה לחיים לנגד עינינו. אנחנו יוצאים מהמכונית בלב הולם והכוח האפור ממשיך באותה ריצה צמודת-קרקע, מהירה ועקלתונית. הזנב הכרסתני שלו ממשיך את התנחשלות גופו האימתני בתנועה מתפתלת, שברי סנטימטרים מעל לקרקע. כפותיו טופחות על החול, הולמות בו ומעלות ענני חול שמיתמרים, מערפלים את דמותו המתקדמת, ומצטרפים לעלעול שמסתבסב, שואב ומפזר עוד ועוד חול. מיכה ואני עומדים דוממים, מסונוורים ומתכסים בחול שהעלעול והכוח מעיפים. נפתעים ונפעמים. הוא עוצר כעשרים מטרים מאתנו, מצודד את ראשו שמאלה. השמש בוהקת, מכה בעיניים ובגבישי הקוורץ הזעירים שמתנצנצים ובוהקים. הסנוור, החום והחול שעלה מהעלעול ומריצתו של הכוח מערפלים עוד את הסיטואציה, הופכים אותה לכמעט חלום. הכוח קופא במקום. עינו הצהובה נעוצה בנו. גם אנחנו עומדים, מהופנטים ומאובקים. מחויכים. שנים של ניסיונות כושלים מזדקקות לשנייה אחת של הצלחה.

זוג עפרונים מצויצים מתלהב פחות מנוכחותו של הכוח. הם עטים עליו בציצית זקופה. הוא מופתע מהתקפתם. משרבב לעברם לשון אדומה ובשרנית, מניף אליהם את ראשו המפחיד. הם מנתרים אחורה ושבים להתנפל עליו בחמת זעם ובציציות זקופות, והוא—אימתני ככל שיהיה—נסוג משתי הציפורים שכורות-הניצחון, נמלט אל החוליות ואל מסתור הצמחייה כמושת-החום והצפופה. בכניעתו הוא מפריח עננים נאים של פרפרי זנב-סנונית, שנמשכו אל פרחי הפיגמית הצהובים ונמלטים מאימת הימלטותו. על הקרקע נותרות רק עקבות כפותיו; סימני אצבעות פרושות, כמעט אנושיות, שנשארו למחות מהחול את צעיפי החלום.

הכוח והעפרוני
כוח אפור. תודה לניתאי חיון על עיבוד הצילום