השביל מתעקל, משתפל אל עמק שמעברו האחד חורש נמוך וקוצני ומעברו השני דרדרת של סלעים מבוקעים, ביניהם עולים עצי אגס סורי מיוסרים וצמאים, עיקשים למול תנאי הקיום הקשים. מיכה מזהה על המדרון שני חצוצרני חרמון ודוחק בי שנעלה אליהם. אני מנסה להסביר שאין סיכוי שהם יחכו לנו, אבל זה כמו לדבר לקיר, או במקרה הזה לגב, כי הוא מדלג ומעפיל במעלה (טוב, לא בדיוק בקלילות, אבל נגיד). אני מקלל ומזדחל אחריו, והוא, במקום להתעייף ולהאט, רק מגביר את הקצב, כמו מנסים צעדיו הממהרים להדביק את החיוך שהולך וכובש את פניו, מתרחב עד ששוליו משתפלים אל מעבר לראשו ואני יכול לראותם מאחור. כל כך רחב החיוך.
הוא שובר שמאלה ומתיישב על אחד הסלעים המבוקעים. שני זיקוקים ורודים סובבים אותו במהירות מסחררת. עכשיו פי נפער, תחילה בתדהמה ואז בחיוך מתרחב, שגובר על העייפות ועל החום ועל הצמא. שני חצוצרני חרמון זכרים עסוקים במאבקי נחלה. הם לא מפסיקים לרדוף זה את זה, הרוח שורקת בנוצותיהם והם מצרצרים בחמת זעם הדדית. סלע אחד, מתנשא ומחודד, מושך אותם במיוחד, והם נאבקים לכבוש אותו זה מכנפיו של זה. פעם נעמד עליו האחד, פעם השני. הוורוד בכנפיהם מתחרה בכתום של החזזית, שנצמדת צמאה לסלע ולחריציו. אלה אותם חריצים חדים וזוויתיים שמכאיבים לי, אך למי אכפת עם שני החצוצרנים שמתפקדים כמניפות מנוצות, עפים קרוב כל כך שמעופם משיב רוח על גופינו המיוגעים. קשה לכוון את המצלמה, גם בגלל העייפות שמאטה את התנועה וגם בגלל תזזיתיות המעוף של שני החצוצרנים הניצים. הצרצור מקיף אותנו, גם משק חרישי של כנפיהם המנופפות. אחד מהם עוצר לרגע על צמרת של שקד קטן-עלים, פוער את מקורו העבה והמשונן ומספיק שבר של שירה, לפני שמוברח בידי החצוצרן השני. מתוסכל, הוא עוצר על סלע המחלוקת. רק ראשו מציץ, מקורו האימתני מקנה לו ארשת של ליצן מיוסר. נוצות הכיפה מעט סמורות, מהרוח או מהמאבק. הזכר השני מתנפל עליו בחמת זעם רצחני והוא נסוג אל המסלעת שמעל.
הוא שובר שמאלה ומתיישב על אחד הסלעים המבוקעים. שני זיקוקים ורודים סובבים אותו במהירות מסחררת. עכשיו פי נפער, תחילה בתדהמה ואז בחיוך מתרחב, שגובר על העייפות ועל החום ועל הצמא.
