לחש נחשים

חולות הנגב | 8 ביולי 2026

החולות עוטים שַׂלְמַת לילה שחורה וחרישית, נקייה למשעי. מיכה ואני מאובקים אחרי החלפת גלגל שהתפוצץ, הבגדים סמרטוטיים ואני מטפטף עייפות, שניגרת ממני כמו הזיעה שיש, כמו הגשם שאין, אבל סממניו ניכרים בשטח לאחר אביב עתיר ממטרים. שיחים שצימחו והסתעפו, ביניהם נמתחים מרבדים של דגן זהוב ויבש, שבשעות האור האחרונות רחשו עשרות רבות של חצוצרני מדבר. הציפורים קיפצו, חצצרו וליקטו זרעים מפוזרים. חמישה יעלים זכרים כבודי זקן ובעלי קרניים עבותות, שמתעקלות כמעט עד גבם, רבצו במדרון, מבטיהם מחליקים עלינו כמו איננו קיימים. השמש השוקעת ליטפה את המישורים, את הדגנים ואת החצוצרנים, משחה אותם בזהב שכוסה בעצלתיים בצל אפל וזוחל, בעוד מיכה ואני רוכנים לצד הרכב הנוטה על צידו, הציוד כולו פרוק לידו. אנחנו מזיעים, מתאבקים בענני הלס שרדפו את המכונית, בעת שעוד נסעה, לפני שעלתה על האבן החדה והמבוקעת, והצמיג התפוצץ בקול רעם שהחריד את החצוצרנים והקים אפילו את היעלים המפוהקים מרבצם. עצרנו, פרקנו את תא המטען, מתחרים בשקיעה, מגיעים לגלגל החלף שנקבר תחת ערימות של ציוד, מחליפים בו את זה שהתפוצץ, מעמיסים בחזרה את הציוד ויוצאים מהשטח. נוסעים לאט ובזהירות, בעוד האור מתרכך, נסוג בפני הצל, ובהדרגה איטית הופך לחשיכה ברוכה. קרני האור האחרונות עוד מספיקות לשחק בנוצות כנפיהם של כמה עשרות אפרוחי קורא, שהתקבצו יחד תחת מעטה הדגן שסוכך עליהם, עד שקול המכונית החריד אותם ממחבואם והם המריאו במשק כנפיים מחריש ועפו מערבה, זהובים כאותה שקיעה שנשקה לנוצותיהם.

אנחנו מזיעים, מתאבקים בענני הלס שרדפו את המכונית, בעת שעוד נסעה, לפני שעלתה על האבן החדה והמבוקעת, והצמיג התפוצץ בקול רעם שהחריד את החצוצרנים והקים אפילו את היעלים המפוהקים מרבצם.

פשפש גלדני

אפעה

בנקודת המפגש, לירי מתפוצץ מאנרגיות שלא ברור מאיפה הוא שואב אותן. אני, לעומתו, הייתי מקים עכשיו את האוהל וקורס לישון. אבל מיכה מדרבן אותי ולירי מלא הבטחה לנחשים והמכונית חונה מבוישת, גלגל החלף מבריק בכתום, ואני הייתי מבריק מהזיעה, אילולא הייתה מוכתמת באבק הלס שדבק בה. אני מחלץ פנס מהתיק ומועד בעקבות השניים האלה, שנראה כאילו לא נגעו בהם השעה והצורך בשינה; שניהם מקפצים ומדלגים בציפייה שמחה. טפטופה של עייפותי מרווה את החול. הַחוֹלִיּוֹת החשוכות מתעגלות, נפרעות פה ושם בענפי שיח משתלחים. האלומות של לירי ומיכה מרקדות בחשיכה, בעוד שלי שמוטה, מזדחלת עייפה על החול, נבלעת באפלת הלילה. במרחק מרצדים אורות של בסיס צבאי, איתותים מעולם שממשיך להתקיים אי שם ולהעיק. עוד שיחים ועוד חוליות. חלומות פולשים לצעדיי המועדים, ואני מנער את ראשי, מנסה להתעורר.

אני מחלץ פנס מהתיק ומועד בעקבות השניים האלה, שנראה כאילו לא נגעו בהם השעה והצורך בשינה; שניהם מקפצים ומדלגים בציפייה שמחה. טפטופה של עייפותי מרווה את החול.

שפיפון

מיכה מאתר עוד ועוד עקרבי קטלן זעירים. אני כמעט ודורך על פשפש גלדני, שגופו דמוי העלה התנתק ממצבור של כפתורי חולות שרועים יבשים. הפשפש ממהר על החול, מחושים הארוכים מקדימים אותו, וקופא על מקומו לאורה של האלומה שמשוטטת על גבו. אני מכבה את הפנס והוא נעלם, נבלע באפלה, או באחד מכפתורי החולות השרועים. אני הולך ונרדם, נרדם והולך, עד שקריאתו של לירי מעירה אותי. הוא איתר עקבות של אפעה ועוקב אחריהן עד שהן נעלמות בשיח לענה ולא יוצאות מצידו השני. מיכה ולירי חגים סביב השיח, אני חג בתוך חלום, עד שאלומתו של לירי חושפת את האפעה שחורץ לעברנו לשון ממוזלגת. הוא משתרג בין הענפים, מתקדם ומעפיל עליהם, בתנועת זחילה כמעט בלתי מורגשת. בטנו תפוחה, גדושה במכרסם שהולך ומתעכל. אנחנו מניחים לו שיעכל את ארוחתו וממשיכים הלאה, בין השיחים והחוליות. האלומות של מיכה ושל לירי מתרחקות והולכות, שלי שוב נשמטת, מזדחלת על החול, גוררת אותי אחריה מטה ומטה, נכרכת סביבי בחבלי חלום על אור ועל יום, עד ששוב קריאתו של לירי מעירה אותי. הוא ומיכה גוהרים מעל לשיח קוצני, שעקבותיו של שפיפון נבלעו בו. אלומותיהם מטילות צללים של צללי הקוצים, מחוללות ומחפשות בצללים הנעים, עד שהן מתמקדות בראשו המשולש והמקורנן של השפיפון, ואין דבר מקיץ יותר ממבטו הממוקד, לשונו הנחרצת וגופו הנדרך של נחש ארסי. אנחנו נסוגים שני צעדים ושלושה, והנחש ממהר להסתלק בזחילתו הנחשולית והחרישית, גומא את החוליות והלילה גומע אותו אל אפלתו.

מראהו של השפיפון ממלא אותי בעירות והיא גוברת על הלאות. אלומתי אף מצטרפת לאלה של לירי ומיכה, מחוללת ופוערת מחילות של אור באפלת הלילה; גומחות זוהרות מהן יוצאים ובאים עוד עקרבי קטלן זעירים, מברישימון הנגב—עכביש נפילי שזוקף למולנו באיום את כליצרותיו, גרביל ששפמו רוטט בחשש תמידי, ולבנין משויש שישן צמוד לענף לענה, ותנומתו מפילה עלי שוב את העייפות שלרגע הרפתה. אני נסוג לאוהל ונופל לשינה עמוקה ונטולת הפרעות, מלבד לחש הרוח שמחליף בשנתי את לחש הנחשים.

מברישימון הנגב
גרביל
לבנין משויש