2500 ימי רצף

עוד ציון דרך | 22 ביולי 2026

היא מביטה בי, מרימה גבה לא קיימת ופולטת בחצי מקור שאני לא שפוי. נראה לי שהיא רוצה לומר שאני דפוק, אבל לא נעים לה, אז היא משתמשת בלשון המעטה ומסתפקת באמירה הצנועה שאינני שפוי. אני מהנהן בהסכמה נלהבת והתנועה מפריחה מהקנים כסופי-מקור מבועתים. החוחית מסתפקת במשיכת כנפיים ושוב תוחבת מקור לחוח העקוד. היא לא תעוף מהקוץ המזין הזה בגלל המטורף שעומד וצופה בה, כאילו הייתה עולם ומלואו. היא שולפת זרע, בולעת אותו ושוב שואלת, מנסה לוודא עד כמה אני לא שפוי או בעצם דפוק: "אתה באמת מצפר 2500 ימים ברצף?" אני מהנהן שוב, הפעם פחות בהתלהבות, כי אני מבין שאולי החוחית צודקת ושיותר מלא שפוי, אני בעצם דפוק: "כן, 2500 ימים. ברצף." אני מנסה לחשב כמה זה בשנים, מבין שזה גדול עלי, שולף מחשבון ומגלה שאני מצפר ברצף כמעט שבע שנים. מאז הקורונה שעולה כזיכרון מעורפל ומטושטש מיותר מדי ימים של מלחמה. כבר כמעט שבע שנים שאני פותח את היום בצפרות (חוץ מכמה ימי טיסה ספורים בהם נדחקתי לצפר בצהריים). אני אומר לחוחית שאם רק תביט בראי היא תבין למה אני ממשיך ומצפר. אך היא נוחרת בבוז ואומרת שעם כל הכבוד שיש לה לעצמה וליופייה אני לגמרי מגזים, ושאולי כדאי שאשיג לעצמי חיים.

היא שולפת זרע, בולעת אותו ושוב שואלת, מנסה לוודא עד כמה אני לא שפוי או בעצם דפוק: "אתה באמת מצפר 2500 ימים ברצף?"

חוחית

עכשיו אני כמעט נעלב, ועונה לה שיש לי חיים מלאים. אולי לא שפויים, אבל לגמרי מלאים, ו-2500 הימים האחרונים מתחילים לעבור לי בראש כמין סרט רץ. למזלי חלקו מטושטש, לצערי חלקו האחר חד מדי. החוחית סופקת כנפיים בספקנות ולפני שהיא תספיק לעוף אני מתחיל לספר לה על כמעט שבע השנים האלה: ימי הקורונה והסגרים, מבצע צבאי או שניים, מלחמה שאולי הייתה לה התחלה, אך ברור שאין לה סוף, וכל הזוועות שביצעו בנו והזוועות שביצענו אנו, ואיך קראתי על כל זוועה וזוועה ויצאתי לצפר, אולי גם כדי להדחיק ולהמשיך לחיות. כי אין דרך שפויה לצלוח את החיים כאן, או להצליח להתבונן בשמשתקף לי כל בוקר בראי. ואני ממשיך אחורה לימי המהפכה המשטרית וההרס השיטתי של הדמוקרטיה השבירה וגלי המחאה ההמוניים ואיך הצלחתי להמשיך ולצפר במהלכם. כיצד הצלחנו במחאה ואז כשלנו, כי התעייפנו והתייאשנו והיינו שקועים ביגון השכול והמנוולים חסרי המעצורים ניצלו את ערפל המלחמה, "אבל," אני מנסה מעט להתעודד ולא באמת מאמין לעצמי, "לכי תדעי, אולי עכשיו, בבחירות הקרבות."

עכשיו אני כמעט נעלב, ועונה לה שיש לי חיים מלאים. אולי לא שפויים, אבל לגמרי מלאים, ו-2500 הימים האחרונים מתחילים לעבור לי בראש כמין סרט רץ. למזלי חלקו מטושטש, לצערי חלקו האחר חד מדי.

מביטה בי בתמיהה

החוחית מביטה בי ומהנהנת בחמלה, שולפת זרע נוסף ומסמנת לי בכנפיה להמשיך. אז אני מספר לה על שלוש רשימות הצפרות שהעליתי ביום פטירתה של אמי ועל הלייפר ביום יתמותי, והחוחית מתבלבלת, לא יודעת אם אמורה להשתתף בצערי על מותה של אמי, או בשמחתי על הלייפר בליבו של היום ההוא, ואני מושך בכתפיי ואומר שגם וגם ויש עוד מלא לשתף על כל ימי הרצף. למשל נגה, שהחלה ללמוד רפואה כשכבר הייתי עמוק ברצף, והספיקה לסיים שנה רביעית ונימרודי הציע לה נישואין, אז עכשיו היא גם מאורסת ואני עוד אהפוך להיות האבא של הכלה, "אני, את מבינה…" אני מגמגם, ובפעם הראשונה אני רואה בעיניה של החוחית זיק של רוך, והיא מזכירה לי את חיים הכלב ואני נמס ומתמוגג ומתגעגע, והיא מסמנת לי להמשיך. אז אני מספר לה על שחף שהפך לש. ואחרי זה לסגן ש., ואני עוד מחכה שהוא ישתחרר ויחזור להיות השחף החמוד ההוא מפעם, אם בכלל ניתן אחרי כל המדים האלה, וענבר שהייתה בת זקונים קטנה והפכה להיות עלמת זקונים מתבגרת מלאת חן מעצבן, כל זה במהלך 2500 ימי הרצף. ומוסיף לספר לה על ההצלחות ועל הכישלונות בעבודה, אבל ההיבט הזה כל כך משעמם, אז אני עובר להסביר איך הפסקתי לטווץ' והפכתי להיות צפר איטי, שמוכן ללעוט בחמדה יומיומית את חינה וחמדתה. אך החוחית משתיקה אותי ושואלת על קטי, ואני נאנח חרש ואומר שהיא עוד מחזיקה מעמד איתי והחוחית מצקצקת בלשונה במין אזהרה ואני מבליע תחינה שקטה שקטי תמשיך ותחזיק מעמד, כי עם כל הכבוד ל-2500 ימי רצף, לאי שפיות לא זמנית ואפילו לחוחית, איך אצליח לצלוח את החיים האלה בלעדיה?