"נו, מיכה, מעגן מיכאל מחר?", ההתלהבות בשאלה שלי שנייה רק להתלהבות בתשובתו של מיכה: "נו טוב, אתה אומר שעוד לא היינו שם השנה? אז אולי באמת הגיע הזמן." פניי נופלים, כי באמת קיוויתי שהוא יחלץ אותנו מהצרה הזו באיזו אמתלה כזו או אחרת, כמו נקע בצוואר, ניחום אבלים, או סתם מלחמונת שעוד לא נס ליחה. אבל לך תסמוך על מיכה, שככל הנראה בנה עלי שאני אצוץ עם איזה תירוץ חילוץ, משהו שישאיר אותנו בצפרות מפנקת ליד הבית. כי למי, אבל למי, יש כוח להתעורר לפנות בוקר ולנסוע עד למעגן מיכאל. אני מגשש אצלו שוב, "כן, ואתה יודע שזו העונה להגיע למעגן מיכאל, יש מלאנתלפים חופמים, ביניהם אולי גם איזו ביצנית אפורה, לימוזה חומת-בטן שהחליטה לנחות על החוף, או חופית להקנית שנמאס לה לעוף והחליטה לקחת פסק זמן. באמת ששווה להגיע עכשיו למעגן מיכאל." אני שומע את האנחה בצד השני של הקו, ופתאום הוא מתנפל עלי, "אבל פיקי, לא היית בזיכרון יעקב ביומיים האחרונים? לא יכולת לקפוץ משם לחוף, היה לוקח לך גג רבע שעה, והיית פוטר אותנו משעה וחצי של נסיעה מחר!" אני נכנס למוד של התגוננות ומסביר לו שמה לעשות, יום נישואין עם קטי והופעה מאוחרת של אהוד בנאי, ושבדיוק כאב לי הצד ודאב לי הצד השני, ומלמטה ומלמעלה תקפו אותי מיחושים וכל מיני כאלה מַרְעִין בִּישִׁין, אז רק יצאתי בבוקר להסתובב ברחובות של זיכרון עם משקפת על הצוואר, "בשביל הרצף, אתה יודע". אני יכול לשמוע את הדממה בצד השני של הקו ובסוף את ה"אידיוט" שנלחש שם ללא מאמץ-מי-יודע-מה שלא להישמע, ואני מתכווץ ואומר שבסוף דווקא מצאתי איזו חורשה, נדמה לי שקוראים לה חורשת לנגה, וראיתי שם את העלוויות האפורות הראשונות לעונה, ואפילו, מוסיף בשמץ של התלהבות כבויה: "שתי חטפיות אפורות ראשונות לחורף שמתישהו יבוא". ואני מוסיף הנהון נחוש בראש, להדגשה, כאילו מיכה יכול לראות בטלפון מה אני עושה עם הראש. הכדור חוזר למגרשו של מיכה, ונראה לי שהנחש מצא טקטיקה להביס אותי, כי הוא פותח את תשובתו ב-"אז" מלא התלהבות מזויפת וממשיך ב-"מחר רבע לחמש במשמר דוד. נוסעים לעשות תיקון במעגן מיכאל עם מלאנתלפים חופמים". שתיקה ואלם, תדהמה והלם. "תגיד מיכה, השתגעת? מה כבר יש במעגן מיכאל? כמה חופמים, חול וחום? מה רבע לחמש עכשיו, אתה מבין מה זה אומר על שעת ההשכמה?" הוא נאנח במעין השלמה בוגרת, ואומר, "טוב, אז אתה רוצה לוותר? אין בעיה, רק תזכור שזו אשמתך. שש במשמר דוד, סיבוב בתימורים," ולפני שאני מספיק לגייס משאבים לתשובה מנומקת ומסודרת, שתטיל עליו את האשמה, הוא מנתק ומותיר אחריו סדרה של צחקוקים אכזריים.
